על תיאטרון המריונטות

'על תיאטרון המריונטות' – מאמרו של היינריך פון קלייסט הוא מעין המשך לאמירה הידועה "אני חושב משמע אני קיים" שניתן אף לנסחו כך: אני חושב, משמע אני מודע לעצמי, ואם אני מודע לעצמי עלי לדעת שאני ישות נפרדת, מודעת ולפיכך נפרדת מסביבתה. תרגם מאנגלית: בועז טרינקר

המריונטות הגדולות בעולם כיכבו באירוע של קבוצת 'רויאל דה לוקס' הצרפתית לציון 20 שנה לאיחוד גרמניה, בתמונה זו עם שער ברנדנבורג ברקע

ערב אחד בחורף של 1801 פגשתי חבר ותיק בפארק ציבורי. הוא מונה לאחרונה לרקדן הראשי בתיאטרון המקומי וזכה לפופולריות רבה בקרב הקהל. סיפרתי לו שהתפלאתי לראותו יותר מפעם בתיאטרון המריונטות שנפתח בשוק לבדר את הציבור בבורלסקות דרמטיות מתובלות בשירה וריקוד. הוא הבטיח לי שהמחוות האילמות של הבובות סיפקו לו הנאה רבה ואמר בבטחון שכל רקדן השואף לשכלל את אמנותו יכול ללמוד מהן הרבה.

על פי הדרך בא אמר זאת יכולתי לראות שלא מדובר במחשבה שזה עתה צצה במוחו ולכן התיישבתי על מנת לברר בצורה רצינית יותר את הנימוקים לקביעה המפליאה הזו.

הוא שאל אותי אם לא מצאתי חן רב בתנועותיהן של חלק מהבובות (בעיקר הקטנות יותר). לא יכולתי להכחיש זאת. טֶנִירְס עצמו לא יכול היה לצייר קבוצה של ארבעה איכרים רוקדים את הרונדו בקצב מהיר בצורה מעודנת יותר.

שאלתי אותו לגבי המנגנון של הדמויות האלה. רציתי לדעת כיצד ניתן, בהיעדר סבך של חוטים המחוברים לאצבעות, להזיז את האיברים הגדולים והקטנים בנפרד לקצב המחול. תשובתו הייתה שאל לי לדמיין כל איבר כממוקם וממונע באופן עצמאי על ידי המפעיל בשלבים השונים של הריקוד. לכל תנועה, כך הסביר, יש את מרכז הכובד שלה; מספיק לשלוט בו בתוך הבובה. האיברים, שהם לא יותר ממטוטלות, נעות באופן מכני בזו אחר זו מעצמן, בלי כל עזרה נוספת. הוא הוסיף שהתנועה הזו פשוטה מאוד. כשמרכז הכובד מוזז בקו ישר, האיברים מתארים קימורים. מספיק לעתים לנער אותן בצורה אקראית על מנת שהבובה תיכנס לתנועה קצבית הדומה לריקוד.

היה נדמה לי שאבחנה זו שפכה סוף סוף אור על ההנאה שקיבל מצפייה בתיאטרון המריונטות, אך הייתי רחוק מלנחש את המסקנות שיסיק ממנה לאחר מכן.

שאלתי אותו אם הוא מאמין שעל המפעיל השולט בבובות האלה להיות רקדן בעצמו או אם הוא צריך להיות בעל תפישה כלשהי של יופי בריקוד. הוא השיב שעצם זה שהמלאכה עשויה להיות קלה מבחינה טכנית, אין משמעות הדבר שניתן לעשותה בהיעדר כל רגישות. הקו עליו נע מרכז הכובד הוא אכן פשוט מאוד, לדעתו, וברוב המקרים ישר. כשהוא מעוקל, חוק העקמומיות שלו יהיה לפחות מהדרגה הראשונה ולכל היותר מהדרגה השנייה. אפילו במקרה הנ"ל הקו הוא אליפטי בלבד, צורת תנועה טבעית של הגוף האנושי בגלל המפרקים, כך שאין היא דורשת מיומנויות גדולות מצד המפעיל. אך אם נראה זאת מנקודת מבט אחרת, הקו הזה יכול להיות מסתורי מאוד. הוא לא פחות מאשר המסלול בו עוברת נפשו של הרקדן. הוא הטיל ספק בכך שניתן לעשות זאת מבלי שהמפעיל יעתיק עצמו לתוך מרכז הכובד של המריונטה עצמה. במילים אחרות, המפעיל רוקד.

סיפרתי לו שחלקו של המפעיל בעניין תואר בפני כמשהו שניתן לעשות בלי כל רגש – ממש כמו סיבוב הידית של תיבת נגינה.

"כלל וכלל לא", הוא אמר. "למעשה, ישנו קשר עדין בין תנועות האצבעות שלו ותנועות הבובות המחוברות אליהן, משהו כמו הקשר בין מספרים והלוגריתמים שלהם או בין אסימפטוטות והיפרבולות." אך הוא לא האמין שניתן לסלק מהמריונטות את השריד האחרון הזה של כוח הרצון האנושי ולהפקיר את ריקודן לתחום הכוחות המכאניים, אפילו כאלה המיוצרים, כפי שהצעתי, על ידי סיבוב ידית.

אמרתי לו שאני משתומם לנוכח תשומת הלב שהוא מקדיש לצורת האמנות הוולגרית הזו. לא היה די בכך שהוא מאמין שעוד צפויה לה פריחה נשגבת, הוא אף פעל כדי לקדם אותה.

הוא חייך. הוא אמר שהוא בטוח כי, אם יוכל להשיג אמן שיבנה מריונטה על פי הדרישות עליהן חשב, הוא יוכל לבצע עמה ריקוד שלא הוא ולא אף רקדן אחר בן זמנו, אפילו לא מאדאם וסטריס עצמה, ישוו לו.

"האם שמעת", הוא שאל, בזמן שהשפלתי מבטי בדממה, "על האיברים המלאכותיים שמייצרים בעלי המלאכה האנגלים עבור אנשים שלרוע מזלם איבדו את איבריהם המקוריים?"

עניתי שלא. מעולם לא ראיתי דבר זה.

"זה חבל", הוא אמר, "משום שכשאספר לך שהאנשים האלה רוקדים איתם, אני כמעט חושש שלא תאמין לי. כוונתי לומר… ריקוד? טווח תנועותיהם אכן מוגבל, אך את אלה אותן הם מסוגלים לבצע הם מבצעים בקלילות וחן שידהימו כל צופה בר דעת."

אמרתי בצחוק שהינה הוא מצא את האיש הזה. האמן שיכול לבנות איברים פלאיים שכאלה, יכול בודאי לבנות עבורו מריונטה שלמה, על פי דרישותיו.

"ומה הן", שאלתי, בזמן שהשפיל מבטו בבלבול, "הדרישות אותן אתה חושב להציג בפני כושר ההמצאה של האיש הזה?"

"שום דבר שלא ניתן למצוא בבובות המצויות כאן לפנינו," הוא השיב: "פרופורציות, גמישות, קלילות… אך כולן ברמה גבוהה יותר. ובמיוחד סידור טבעי יותר של מרכזי הכובד."

"ומה היתרון שיהיה לבובות שלך על פני רקדנים חיים?"

"היתרון? תחילה יתרון שלילי, ידידי: לעולם לא ניתן יהיה להאשים אותן בזיוף. משום שהזיוף מופיע, כידוע לך, כשהנפש, או הכוח המניע, מופיע במקום כלשהו שאינו מרכז הכובד של התנועה. משום שהמפעיל שולט באמצעות המיתר או החוט רק במרכז הכובד הזה, כל האיברים המחוברים הם בדיוק כפי שעליהם להיות… נטולי חיים, מטוטלות טהורות, הנשלטות על ידי כוח הכבידה בלבד. זוהי תכונה משובחת. תחפשנה לשווא אצל רוב הרקדנים שלנו."

"רק תביט בבחורה ההיא שרוקדת את התפקיד של דפני", הוא המשיך. "כשאפולו רודף אחריה, היא מסיבה מבטה אליו. וברגע זה הנפש שלה מופיעה בגב התחתון שלה. כשהיא מתכופפת, נראה שהיא עומדת להישבר, ממש כמו נימפת ים של ברניני. או הבט בצעיר הזה הרוקד את התפקיד של פריס כשהוא עומד בין שלוש האלות ומציע את התפוח לונוס. נפשו ממוקמת למעשה (ומבהיל להיווכח בכך) במרפק שלו."

"טעויות כמו אלה הן בלתי נמנעות," הא אמר "עתה משטעמנו מפרי עץ הדעת. אך גן העדן ננעל ונחסם בפנינו, והמלאך ניצב מאחורינו. עלינו לצאת לדרך המקיפה את העולם כדי לגלות אם יש אולי כניסה אחורית."

גרסתו של מיכאלאנג'לו לגירוש מגן העדן, על תקרת הקפלה הסיסטינית

זה הצחיק אותי. לא יתכן, חשבתי, שנפש האדם תעשה טעות כשהיא אינה קיימת. נוכחתי שיש עוד בפיו, וביקשתי שימשיך.

"בנוסף", אמר, "לבובות האלה יש את יתרון היעדר המשקל. הן אינן מושפעות מהאנרציה של החומר, התכונה החוסמת יותר מכל את המחול. הכוח המניף אותן לאויר גדול מזה המושך אותן לאדמה. איזו תועלת תצמח לגברת ג' היקרה שלנו לו הייתה קלה ב-30 קילו או לו הייתה לה משקולת דומה כמשקל נגדי כשהיא מבצעת את האַנְטְרֶשַה או הפירואט שלה? בובות זקוקות לאדמה רק כמגע קליל חולף, כמו שדונים, ודרך הבדיקה הרגעית הזו הן מחדשות את תנופת איבריהם. אנו בני האדם זקוקים לה כמשענת, להתאושש ממאמץ המחול. כמובן שרגע המנוחה הזה אינו חלק מהריקוד. לכל היותר, אנו יכולים להופכו לבלתי מורגש ככל האפשר…"

תשובתי הייתה, שמחוכמים ככל שיהיו הפרדוקסים שהוא מציג, הוא לעולם לא יגרום לי להאמין שבובה מכנית יכולה להיות בעלת חן רב יותר מאשר גוף אנושי. הוא השיב שבכל הנוגע לחן, גוף אדם לעולם לא יוכל להתקרב לזה של בובה. רק אל יכול להשתוות לחומר דומם במובן זה. זו הנקודה בה נפגשות שתי קצותיו של העולם העגול.

הייתי המום לחלוטין. לא ידעתי מה לומר על קביעות יוצאות מן הכלל שכאלה.

נראה היה, אמר, בזמן שצבט לעצמו קמצוץ של טבק, שלא קראתי את פרק ג' של ספר בראשית בתשומת הלב הראויה. אם אדם אינו מכיר את אותה תקופה ראשונית של התפתחות אנושית, קשה יהיה לנהל עימו שיחה פורה על התפתחויותיה המאוחרות יותר ואף קשה עוד יותר לדבר על מצבה הסופי.

אמרתי לו שידוע לי היטב כיצד המודעות יכולה לפגוע בחן הטבעי. מכר צעיר שלי איבד כביכול את תמימותו ממש לנגד עיני, והכל בגלל הערה מקרית. הוא מעולם לא מצא את הדרך חזרה לגן העדן של התום, למרות מאמציו הניכרים. "אך אילו מסקנות", הוספתי, "תוכל להסיק מכך?"

הוא שאל באיזה אירוע מדובר.

הפסל הידוע בכינוי 'Spinario' הוא מפסלי הברונזה היחידים ששרדו מהמאה הראשונה לפני הספירה. נאמר כי נפוליאון אהב אותו עד כדי כך שהחרים אותו מרומא והציגו לראווה ברחובות פריז.

"לפני כשלוש שנים", סיפרתי, "הייתי במרחצאות עם בחור צעיר שהיה אז בעל חן פלאי. הוא היה כבן חמש-עשרה, וניתן היה לראות בו אך במעומעם את סימניה הראשונים של יוהרה, תוצאת החיבה הרבה שהרעיפו עליו נשים. יצא שלאחרונה ראינו בפריז את פסלו של הנער השולף קוץ מרגלו. דמות הפסל ידועה היטב; ניתן לראות העתקים שלו ברוב האוספים הגרמניים. חברי הביט במראה גדולה בדיוק בזמן שהרים את כף רגלו לשרפף על מנת לנגבה, וזכר הפסל עלה בו. הוא חייך ושיתף אותי בתגלית שלו. למעשה, גם אני הבחנתי בכך, באותו הרגע, אבל… איני יודע אם היה זה על מנת לבחון את טיב החן או כדי לתת מענה ראוי ליוהרה שלו… צחקתי ואמרתי שהוא ודאי מדמיין זאת. הוא הסמיק. הוא הרים את רגלו פעם נוספת, להראות לי, אך לשווא, כפי שניתן היה לצפות. הוא ניסה זאת פעם שלישית, ורביעית, הוא ודאי הרים את רגלו כעשר פעמים, אך ללא הועיל. הוא פשוט לא הצליח לשחזר את אותה התנועה. למה כוונתי? התנועות שהוא עשה היו כה מצחיקות עד כי התאמצתי להתאפק מלצחוק.

מאותו היום, מאותו הרגע ממש, חל בנער שינוי אדיר. הוא החל לבלות ימים שלמים מול המראה. מעלותיו הטובות חמקו ממנו, בזו אחר זו. נדמה היה שכוח בלתי נראה ובלתי מוסבר הטיל רשת מתכתית על חופשיות תנועותיו. שנה לאחר מכן לא נותר זכר לחן הנפלא שפעם הסב עונג לכל מי שהביט בו. אוכל לנקוב בשמו של איש, עדיין חי, שהיה עד לאירוע המוזר והאומלל הזה. הוא יאשר זאת, מילה במילה, ממש כפי שתיארתי."

"בקשר לזה", אמר חברי בחיבה, "עלי לספר לך סיפור נוסף. על נקל תבחין כיצד הוא משתלב כאן. כשהייתי בדרכי לרוסיה, ביליתי זמן מה באחוזתו של אציל בלטי שבניו היו חובבי סיף. הבן הבכור, במיוחד, אשר זה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, האמין שהוא מעין מומחה. בוקר אחד, כשהייתי בחדרו, הוא הציע לי חרב. קיבלתי את האתגר אך, כפי שהסתבר, ידי הייתה על העליונה. זה הרגיז אותו מאוד, והגביר את בילבולו. כמעט כל התקפה שלי פגעה במטרה. לבסוף חרבו עפה לצד השני של החדר. בזמן שהרים אותה אמר, חצי בכעס וחצי בצחוק, שאני טוב ממנו אך שישנו מי שטוב מכל אחד ומכל דבר – והציע להפגיש אותי עם הטוב ממני. למשמע הדברים האחים צחקו צחוק רם וקראו: "קדימה, למטה אל הסככה!" הם אחזו בידי והובילו אותי החוצה לפגוש בדוב אותו גידל אביהם בחווה.

"השתוממתי לראות את הדוב עומד זקוף על שתי רגליו האחוריות, כשגבו כנגד העמוד אליו היה כבול, וכשכפו הימנית מושטת ומוכנה לקרב. הוא הביט ישר בעיני. זו הייתה עמידת הלחימה שלו. לא ידעתי אם אני חולם, בראותי יריב שכזה. הם דחקו בי לתקוף. "נראה אם אתה יכול לפגוע בו!" הם צעקו. משחלפה תדהמתי תקפתי אותו בחרבי. הדוב עשה תנועה קטנה עם כפו והדף את תקיפתי. ניסיתי להטעותו. הדוב לא זז. תקפתי שוב, הפעם עם כל המיומנות שעמדה לרשותי. ודאי הייתי יכול לחדור דרך חזה של אדם, אך הדוב עשה תנועה קטנה בכפו והסיט את חרבי. עתה נמצאתי במצב בו היה האח הבכור קודם לכן: רצינותו המוחלטת של הדוב גזלה ממני את ישוב הדעת. תקיפות והטעיות באו בזו אחר זו, הזיעה ניגרה ממני, אך לשווא. לא רק שהסיט את תקיפותי במיומנות של הסייף המוכשר ביותר בעולם; כשניסיתי להטעותו לא זז בכלל. אף סייף אנושי לא ישווה לחדות התפיסה שלו במובן זה. הוא עמד זקוף, כפו מוגבהת ומוכנה לקרב, עיניו נעוצות בעיני כאילו קרא בהן את מפת נשמתי, וכשהתקפותי היו כוזבות הוא לא זז בכלל. אתה מאמין לסיפור הזה?"

"לחלוטין", אמרתי בשמחה. "הייתי מאמין לו אפילו אם זר היה מספרו, זה כל כך מתקבל על הדעת. מדוע שלא אאמין לו מפיך?"

"עתה, חברי הטוב", אמר בן-לוויתי, "יש ברשותך את כל הדרוש להבין את הטענה שלי. אנו רואים שבעולם האורגני, ככל שהמחשבה נחלשת ומתעמעמת, החן בוקע בצורה מזהירה ונחרצת יותר. אך ממש כפי שקטע שצויר בין שני קוים מופיע לפתע מעברם השני אחרי שחצה את האין-סוף, או כפי שהדמות במראה קמורה מופיעה שוב לפנינו אחרי שנעלמה במרחק, כך החן עצמו חוזר כשהידע עצמו עבר כביכול דרך האין-סוף. החן מופיע בצורתו הטהורה ביותר בצלם אדם חסר כל מודעות או בעל מודעות אין-סופית. כלומר, במריונטה או באל."

"האם פשר הדבר", אמרתי בהשתאות, "שעלינו לאכול שוב מפרי עץ הדעת על מנת לשוב למצב של תום?"

"כמובן", אמר, "אך זה יהיה הפרק האחרון בהיסטוריה של העולם."


התרגום פורסם בקובץ הגות וביקורת של פסטיבל "קולנוע דרום" ביוני, 2013

No Comments Yet

Comments are closed

Powered by keepvid themefull earn money