שקיעת השקר

הדיאלוג הזה מאת אוסקר וויילד ליווה אותי עת יצאתי למסע נוסף באירופה לפני חצי שנה, ובכל הזדמנות הוכיח עצמו כבן-שיח למקומות שביקרתי, לאנשים שפגשתי, לאמנות שראיתי. עתה אני מחזיר אותו אליכם, בעברית.


"תחילתה של היצירה האמנותית בקישוט מופשט, בעשייה מענגת, בדיונית לגמרי, העוסקת במה שאינו קיים ואינו אמיתי. זה השלב הראשון. לאחר מכן מתחילים החיים להתעניין בפלא החדש הזה, ומבקשים להתקבל לחוג מכריו הקסום. האמנות לוקחת לידיה את החיים כחומר גלם, מעבדת אותו, מכיירת צורות חדשות, ותוך שהיא מפגינה אדישות גמורה לעובדות, היא ממציאה, מדמיינת, חולמת ובאמצעות חוצץ בלתי-חדיר של סגנון וקישוט שומרת על מרחק בטוח בינה לבין המציאות. השלב השלישי מגיע כשיד החיים על העליונה, והם מבריחים את האמנות אל השממה. זוהי השקיעה האמיתית, וממנה אנו סובלים כעת."


שקיעת השקר

מאת: אוסקר ווילד | תרגם מאנגלית: בועז טרינקר

המקום – ספריה באחוזה כפרית באנגליה.

הנפשות – סיריל וויויאן.

סיריל: (נכנס מבעד לחלון הפתוח מהמרפסת) ויויאן יקירי, אל תתחבא בספריה כל היום. זה אחר צהריים יפהפה. הבה נלך לשכב על הדשא, לעשן סיגריות וליהנות מהטבע.

ויויאן: ליהנות מהטבע! אני שמח לומר שאיבדתי לגמרי את היכולת הזו. מספרים שהאמנות גורמת לנו לאהוב את הטבע יותר משאהבנו אותו קודם לכן; שהוא חושף סודותיו בפנינו; שלאחר בחינה מדוקדקת של ציוריהם של קוּרוֹ וקונסטבל נגלה בו דברים שחמקו מעינינו. נסיוני מראה שככל שנרבה לחקור את האמנות, כך נאבד עניין בטבע. יותר מכל חושפת בפנינו האמנות את היעדר הצורה בטבע, את הגסויות הרבות שבו, המונוטוניות חסרת התקדים ומצבו הלא-גמור. כשאני מביט בנוף איני יכול שלא להבחין בפגמיו. יש לנו מזל, עם זאת, שהטבע כל כך חסר שלמות, שאלמלא כן לא הייתה לנו אמנות כלל. האמנות היא מחאתנו הנמרצת, נסיוננו הנאצל ללמד את הטבע מה מקומו. באשר למגוון האינסופי שבטבע, זהו מיתוס טהור. אין למצוא את העושר הזה בטבע עצמו, אלא בדמיון, במאוויים ובעיוורון המתורבת של האדם המתבונן בו.

סיריל: אם כן, אתה לא חייב להביט בנוף. אתה יכול לשכב על הדשא ולעשן ולדבר.

ויויאן: אבל הטבע כל כך לא-נוח. הדשא קשה וגושי ולח, ומלא בחרקים שחורים קטנים ונוראים. אפילו עץ אדר יכול לשמש כמושב נוח יותר מהטבע. הטבע מחוויר אל מול דרך טוֹטֶנְהָאם קוֹרְט. אני לא מתלונן. לוּ היה הטבע נוח, האנושות לא הייתה צריכה להמציא את הארכיטקטורה, ואני מעדיף בתים על פני האויר הפתוח. בתוך הבית כולנו מרגישים את המידות הנכונות. הכל כפוף לנו, מעוצב לפי צרכינו והנאתינו. האגואיזם עצמו שהינו נחוץ כל כך לתחושה נכונה של כבוד-האדם, הוא ללא ספק תוצאתם של החיים בתוך הבית. באויר הפתוח אתה נעשה מופשט וכללי. האינדוידואליות שלך עוזבת אותך לגמרי. ובנוסף לכך הטבע כל כך אדיש, כל כך כפוי-טובה. כל אימת שאני מהלך כאן בפארק, אני מרגיש שעבור הטבע איני נחשב יותר מהבקר הרועה במורד הגבעה, או מהקוצים הפורחים בשוּחה. דבר אינו ברור יותר משנאתו של הטבע כלפי חשיבה. החשיבה היא הדבר המזיק ביותר בעולם, ואנשים מתים ממנה ממש כמו מכל מחלה אחרת. למרבה המזל, באנגליה לפחות, היא אינה מדבקת. הפיזיולוגיה המופלאה שלנו כעם נזקפת לגמרי לזכות טיפשותנו הלאומית. כולי תקווה רק שנצליח לשמור על ביצורי-שמחתנו אלה במשך שנים רבות; אך חוששתני שאנו מתחילים להיות מחונכים יתר-על-המידה; מי שאינו מסוגל ללמוד עבר לעסוק בהוראה – עד לכך הביאה אותנו התלהבותנו מחינוך. בינתיים עדיף שתחזור לטבע המייגע והלא-נוח שלך, ותותיר אותי לתקן את הגהותי.

סיריל: כותב מאמר! זה לא ממש עולה בקנה אחד עם הדברים שאמרת זה עתה.

ויויאן: מי רוצה להיות עקבי? השעממנים ומטיפי הדוקטרינות הקפואות, האנשים המייגעים שהולכים בעקבות עקרונותיהם עד לסופו המר של המעשה, עד ה-reductio ad absudrdum של העשייה. לא אני. ממש כמו אֶמֶרְסוֹן אני כותב מעל דלת ספרייתי את המילה 'גחמה'. מלבד זה, המאמר שלי הינו למעשה אזהרה רבת-ערך ומועילה. אם הוא יזכה לתשומת הלב הראויה, עשוי להתרחש רנסאנס חדש לאמנות.

סיריל: מה הנושא?

ויויאן: אני מתכוון לקרוא לו "שקיעת השקר: דברי מחאה".

סיריל: השקר! חשבתי לתומי שהפוליטיקאים שלנו מקיימים את ההרגל הזה.

ויויאן: הריני להבטיחך כי הם אינם עושים זאת. הם לעולם אינם מתעלים מעבר לרמה של הטעיה, ואפילו משפילים את עצמם בהוכחה, בטיעונים ונימוקים. כמה שונה הלך הרוח שלהם ממזגו של השקרן האמיתי, עם קביעותיו הנחרצות והנועזות, חוסר האחריות הפלאי, סלידתו המוּלדת מהוכחה מכל סוג! אחרי הכל, מה הוא שקר משובח? פשוט זה המוכיח את עצמו. אם אדם הינו חסר-דמיון מכדי להמציא ראיות שיתמכו בשקר, מוטב לו כבר שיאמר את האמת. לא, אין די בפולטיקאים שלנו, ומלבד זה, אני טוען בעד השקר באמנות. שאקרא לך את שכתבתי? הדברים עשויים להיות לך לעזר.

סיריל: בהחלט, אם תיתן לי סיגריה. תודה. אגב, באיזה מגזין אתה מתכוון לפרסם אותו?

ויויאן: ב-"הַרֵוויוּ הרטרוֹספקטִיבִי". כמדומני סיפרתי לך שהחיינו אותו.

סיריל: למי כוונתך ב-'החיינו'?

ויויאן: ל-'נהנתנים היגעים', כמובן. זהו מועדון בו אני חבר. אנו נוהגים לשאת ורד כמל בדש מעילנו בפגישותינו, ולקיים מעין פולחן לכבוד דומיציאנוס. חוששני שאינך זכאי להתקבל. אתה מאוהב מדי בתענוגות הפשוטים.

סיריל: יחרימו אותי בגלל מזגי הפראי?

ויויאן: סביר להניח. מלבד זה, אתה מעט זקן מדי. איננו מקבלים אף אחד שהוא בגיל הרגיל.

סיריל: אם כך, אתם ודאי משועממים למדי אלה מאלה.

ויויאן: בהחלט. זו אחת ממטרותיו של המועדון. עתה, אם תבטיחני שלא להפריע לעתים תכופות מדי, אקרא לך את המאמר שלי.

סיריל: (מטיל עצמו על הספה) מסכים.

ויויאן:(קורא בקול ברור ומתנגן) 'שקיעת השקר: דבר מחאה' –  אחת הסיבות העיקריות לאופיה השגרתי של רוב הספרות בת-תקופתנו היא ללא ספק שקיעת השקר כאמנות, כמדע, כבילוי חברתי. ההיסטוריונים הקדומים סיפקו לנו בְּדָיה פלאית בכסות של עובדות; הסופר המודרני מציג לנו עובדות משעממות בכסות של בְּדָיה. ספרי העובדות והסטטיסטיקה הם עבורו כלפיד לפני המחנה, הן בצורתם והן בתוכנם.יש לו את ה-document humain שלו, ה-coin de la création אותה הוא בוחן דרך עדשת המיקרוסקופ.לעתים קרובות תמצא אותו בלִיבְּרֵיְיר נַאסְיוֹנַאל, או במוזיאון הבריטי, לומד לעומק את מושא כתיבתו בלי בושה. אין לו אפילו האומץ לצטט את רעיונותיהם של אחרים, אלא מתעקש הוא למצוא הכל בחיים עצמם, ולבסוף, בין אנציקלופדיות ונסיון חיים, הוא מתרסק אפיים ארצה, לאחר ששאב את טיפוסיו הספרותיים מחוג המשפחה או מדברי הכובסת המזדמנת, ולאחר שסיגל לעצמו מסה של מידע מועיל ממנו לא יוכל להשתחרר אי פעם, אף לא ברגעיו המהורהרים ביותר.

'לא ניתן להמעיט בחשיבות הנזק הנגרם לספרות באשר היא  על ידי האידיאל הכוזב הזה של ימינו. אנשים מדברים על "שקרן מלידה" בקלות דעת, ממש כמו שהם מדברים על "משורר מלידה". אך בשני המקרים טעות בידם. השקר והשירה הם אמנויות – אמנות אשר כראות עיניו של אפלטון, אינן זרות זו לזו – והן מצריכות לימוד מדוקדק, מחויבות חסרת-פניות. יש להן טכניקה משלהן, כעין זו שישנה באמנויות החומריות יותר – הציור והפיסול – להן סודות חמקמקים של צורה וצבע, תעלומות המלאכה, כוונה ושיטה. כפי שנקל לזהות את המשורר במוסיקה העדינה שלו, כך ניתן גם לזהות את השקרן במבעו הקצבי העשיר, ובאף אחד מהם אין די בהשראה האקראית של הרגע. כאן, כבמקומות אחרים, אימון קודם לשלמות. אך בימינו המודרניים עת מנהג כתיבת השירה הפך לנפוץ מדי, ושאותו, כאשר ניתן, יש לדכא, למסורת השקר יצא שם רע. לא פעם בחור צעיר מתחיל את חייו עם כישרון טבעי לגוזמא, אשר לוּ היה מטופח בסביבה מבינה וקרובת רוח, או אף בדרך חיקוי של מיטב המודלים, היה צומח לכדי דבר מה נשגב ופלאי. אך ככלל, אין הוא מגיע לכדי כלום. בפזיזותו נופל הוא קורבן לשגרה של דִיוּק או לחילופין – '

סיריל: ויויאן יקירי!

ויויאן: בבקשה אל תקטע אותי באמצע המשפט. 'בפזיזותו נופל הוא קורבן לשגרה של דִיוּק או לחילופין מנכס לעצמו את חברתם של הבאים-בימים והמשכילים במיוחד. שני אלה מנחיתים מכת-מוות על הדמיון, כפי שהיו קוטלים דמיונו של כל אדם, וחיש-מהר הוא מפתח את היכולת העגומה והמזיקה של אמירת האמת, מתחיל לאשר ולתמוך בסימוכין כל הצהרה הנאמרת בנוכחותו, אינו מהסס כלל לסתור את הצעירים ממנו, ולעתים קרובות מסיים את דרכו בכתיבת נובלות הדומות דמיון רב כל כך לחיים עד כי איש לא יאמין להן. אין מדובר במקרה מבודד. זו פשוט דוגמא אחת מני רבות; ואם לא ניתן לעשות דבר מה לבלום, או לפחות לשנות, את סגידתנו המפלצתית לעובדות, האמנות תהפוך לעקרה, והיופי יחלוף מהעולם.

'אפילו מר רוברט לואיס-סטיבנסון, אותו רב-אמן של פרוזה עדינה ועטירת דמיון, נגוע בחטא המודרני הזה, שאין לנו אלא השם הזה לקראו בו. ישנו דבר כזה – למנוע מסיפור את המציאוּתיוּת שלו על ידי ניסיון להפכו לאמיתי מדי, ו-"החץ השחור" הוא כה נעדר-אמנות עד כי אינו מכיל אנאכרוניזם ראוי אחד, בעוד שגלגולו של ד"ר ג'קיל מזכיר בצורה מבהילה ניסוי מתוך "האִזְמֵל".

באשר למר ריידר-האגרד, שללא ספק יכול, או לפחות יכול היה פעם, להפוך לשקרן נפלא, הוא מפחד כל כך מלהיחשד כגאון עד כי כל אימת שהוא מספר לנו דבר מה מופלא, הוא מרגיש חובה להמציא זיכרון אישי כלשהו, ולצרף אותו כהערת שוליים בצורת ראייה פחדנית לדבריו. לא שפר גם מצבם של סופרינו האחרים. מר הנרי ג'יימס כותב סיפורת כאילו מדובר במטלה מכאיבה, ומבזבז על מניעים מנומקים ו-"נקודות מבט" מעורפלות את סגנונו הספרותי המוקפד, את ביטוייו המוצלחים, את הסאטריה החדה והצורבת שלו. גב' אוליפאנט מפטפטת בנעימים על אנשי כמורה, מסיבות גן, חיי בית ושאר דברים מייגעים. מר פרנסיס מריון-קרופורד הקריב עצמו על מזבח הצבע המקומי. הוא מזכיר את הגברת בקומדיה הצרפתית שתמיד מדברת על "le beau ciel d'Italie". מלבד זה הוא נדבק בנוהג להפיץ מוסרנות שטחית בשפע. לעתים נדמה שהוא מחנך את הקורא. "רוברט אלסמיר" הוא כמובן יצירת מופת – מופת לז'אנר השיעמום, צורת הספרות האחת והיחידה המקובלת על כל האנגלים ללא-עוררין. רק באנגליה ייתכן רומן שכזה. באשר לאותה אסכולה גדולה ומתרחבת מדי-יום של סופרים שעבורם השמש זורחת תמיד מהאִיסְט-אֶנד, עליהם ניתן רק לומר שהם מוצאים את החיים גסים ומותירים אותם גלומים.

'המצב בצרפת, אם כי לא התפרסם שם דבר מה מייגע כמו "רוברט אלסמיר", לא הרבה יותר טוב. מִיסְיֶיה גי דה-מופאסאן, בעל האירוניה הנלהבת והעוקצנית והסגנון החד והחיותי, תולש מעל החיים את הסמרטוטים העלובים האחרונים שעוד מכסים את מבושיהם, ומציג בפנינו באופן מאוס פצע מוגלתי וכואב. הוא כותב טרגדיות קטנות ומחרידות בהן כולם מגוחכים, וקומדיות מרירות בהן לא ניתן לצחוק מבעד לדמעות. מיסייה זולא, נאמן לעיקרון עליו הצהיר באחת מהמסות שלו על ספרות, "L'homme de genie n'a jamais de l'esprit", נחוש להוכיח כי אף שאינו גאון, הוא מסוגל לשעמם. ועד כמה היטיב בכך! בהחלט אין הוא נעדר יכולת. לעתים, כמו ב-"ז'רמינל", יש משהו כמעט אֶפִי ביצירתו. אך עבודתו שגויה מן המסד ועד הטפחות, ושגויה לא על בסיס מוסרי אלא על בסיס אמנותי. מנקודת מבט מוסרית עבודתו היא בדיוק מה שהיא צריכה להיות. הוא כֵּן לחלוטין, ומתאר את הדברים בדיוק כהוויתם. במה עוד יכול לחשוק מטיף מוסר? אין לי כל זיקה לכעס המוסרני המכוון בימינו כלפי מיסייה זולא. אין זה אלא זעמו של קאליבן בראותו את השתקפות פניו. אך מנקודת מבט אמנותית, מה ניתן לומר לזכות כותבם של "ננה", "קלחת היצרים" ו-"כלי משחית"? כלום. מיסייה רוסקין תיאר פעם את הדמויות בכתביו של ג'ורג' אליוט כפסולת שטוטאה מאוטובוס בפנטון-וויל, אך דמויותיו של מיסייה זולא גרועות בהרבה. הן נגועות בחטאים משמימים, ובסגולות טובות משמימות אף יותר. תיעוד חייהן נעדר כל עניין. למי אכפת מה עולה בגורלן? בספרות דרושים לנו הייחודיות, הקסם, היופי וכוח הדמיון. אין לנו עניין שיטרידו אותנו בדיווח על מעשיהם של הדרגים הנמוכים. מיסייה דוֹדֶה מוצלח יותר. יש לו נפש, מגע קליל, וסגנון מבדר. אך לאחרונה הוא ביצע התאבדות ספרותית. לאף אחד לא יכול להיות אכפת מדֶלוֹבָּל שאמר "Il faut lutter pour l'art"  או מוָאלמָאז'וֹר עם הפזמון החוזר הנצחי על הזמיר, או מהמשורר ב-"ז'אק" עם ה-mots cruels שלו, עתה משלמדנו מ-"Vingt Ans de ma Vie litteraire" שהדמויות האלה נלקחו הישר מהחיים עצמם. בעינינו הם איבדו באחת כל חיוּת ואת מעט התכונות שאפיינו אותם אי פעם. האנשים האמיתיים היחידים הם אלה שמעולם לא היו קיימים, ואם סופר שפל במידה מספקת כדי ללכת ולחפש בחיים האמיתיים את דמויותיו, עליו לפחות להעמיד פנים שהן פרי-דמיונו, ולא להתגאות בכך שהם העתקים. הצידוק לקיומה של דמות ברומן אינו שאנשים אחרים הינם מה שהינם, אלא שהסופר הינו מה שהוא. אלמלא כן, הרומן לא היה יצירת אמנות.

באשר למיסייה פול בוֹרזֶ'ט, אדון הרומן הפסיכולוגי, מקור טעותו בסברה שניתן לנתח עד-אין-קץ את הגברים והנשים של ימינו על פני סדרה אין-סופית של פרקים. למעשה, מה שמעניין בבני החברה הגבוהה – ומיסייה בוֹרזֶ'ט אינו מרבה להתרחק מפובורג סן-ז'רמן, מלבד כשהוא מגיע ללונדון – הוא המסיכות שכל אחד מהם עוטה, ולא האמת שמאחורי המסיכה. זה וידוי משפיל, אך כולנו קורצנו מאותו החומר. בפאלסטאף יש משהו מהמלט, בהמלט יש לא מעט מפאלסטאף. לאביר השמן יש רגעי מלאנכוליה, ולנסיך הצעיר רגעים של הומור גס. אנו נבדלים זה מזה רק בפרטים: בלבוש, בגינונים, בקול, נטיות דתיות, הופעה, הרגלים וכדומה. ככל שתרבה לנתח אנשים כך יילך ויעלם העניין בניתוח. במוקדם או במאוחר תגיע לדבר הנורא הנקרא 'טבע אנושי'. ואכן, כפי שיודע כל מי שאי פעם עבד עם אוכלוסיה ענייה, 'אחוות האדם' אינה חלום פיוטי, אלא מציאות מדכאה ומשפילה; ואם הסופר מתעקש לנתח את האלפיון העליון, מוטב לו כבר שיכתוב ישר על מוכרות גפרורים ובעלי דוכנים ברחוב. עם זאת, סיריל יקירי, לא אעכב אותך יותר בנקודה זו. אני מודה בהחלט שלרומנים בני-זמננו יש נקודות זכות רבות. אתעקש רק על כך שכז'אנר, הם בלתי-קריאים לחלוטין.

סיריל: זו קביעה חמורה ביותר, אך עלי לומר שאינך הוגן בכמה מההקפדות שלך. אהבתי את "The Deemster",
"The Daughter of Heth", "Le Disciple" ואת "מר אייזקס" ובאשר ל-"רוברט אלסמיר", אני לחלוטין מסור לו. לא שאני מחשיב אותו ליצירה רצינית. כהצהרה של הבעיות הניצבות בפני נוצרים אדוקים הוא מיושן ומגוחך. אין זו אלא הספרות והדוֹגמה של ארנולד, בלי החלק של הספרות. הוא מיושן ממש כהוכחות של פֵיילי או הפרוש התנכ"י של קולֶנסוֹ. לא ניתן גם לכתוב משהו מרשים פחות מגיבור שמייחל לבואו של מחר שהפציע כבר מזמן, וכה מחמיץ את משמעותו האמיתית עד כי הוא ממשיך את עסקיה של החברה הישנה תחת השם החדש. מצד שני, הוא מכיל מספר קריקטורות מחוכמות, ושלל ציטוטים מלבבים, וחכמת החיים של גרִין ממתיקה בנעימוּת את הבדיה המרה של הסופר. לא יכולתי גם שלא להתפלא לנוכח העובדה שלא אמרת דבר על שני הסופרים אותם אתה קורא תמיד, בלזאק וג'ורג' מֶרֶדִיתְ'. הרי שניהם ריאליסטים, לא כן?

מצבה לזכרו של בלזאק, מאת אוגוסט רודן

ויויאן: אה! מֶרֶדִיתְ'! מי יכול להגדיר אותו? סגנונו הוא כאוס מואר לסירוגין בהבזקי ברק. ככותב הוא מולך בכל מלבד בשפה: כסופר הוא יכול לעשות הכל, מלבד לספר סיפור: כאמן הוא יכול לעשות הכל, מלבד להתבטא. אחת הדמויות של שייקספיר – אבן-בוחן, כמדומני – מדבר על אדם שתמיד כושל ארצה על שנינותו שלו, ונראה לי שיהיה זה בסיס טוב לביקורת על שיטתו של מֶרֶדִיתְ'. אך יהיה מה שיהיה, הוא אינו ריאליסט. או אולי יש לומר שהוא בנו של הריאליזם, שהתנכר לאביו. הוא הפך עצמו במתכוון לרומנטיקן. הוא סירב לכרוע ברך לבעל, ואחרי הכל, אפילו אם אופיו הנעלה לא התמרד כנגד ציוויונו הרועש של הריאליזם, די בסגנונו האישי הברור כדי לשמור על מרחק מכובד בינו לבין החיים. בדרכו שלו הוא שתל סביב גנו גדר-קוצנית, שזורה בורדי-פלא אדומים. באשר לבלזאק, הוא היה שילוב יוצא מן הכלל של מזג יצירתי ורוח מדעית. את האחרון הוא הוריש לתלמידיו. הראשון היה שלו בלבד. ההבדל בין ספר כדוגמת "L'Assommoir" של מיסייה זוֹלָא ל- "Illusions Perdues"של בלזאק הוא ההבדל בין ריאליזם חסר-דמיון למציאות דמיונית. "כל דמויותיו של בלזאק", אמר בודלייר, "חנונות באותה תשוקת-חיים שאפיינה אותו עצמו. כל המצאותיו צבועות בצבעים החמים של החלומות. כל נפש היא נשק דרוך עד הקצה בכוח-רצון. אפילו המשרתים כתובים בגאונות". תזונה עקבית של כתבי בלזאק מקטינה את חברינו החיים לכדי צללים, ואת מכרינו לצללים של צללים. לדמויותיו קיום עז בצבעי-אש. הן חולשות עלינו ואינן נכנעות לספקנות. אחת מהטרגדיות הגדולות של חיי היא מותו של לוסיאן דה-רובמפרה. זהו יגון ממנו מעולם לא החלמתי. אני נזכר בו בחיוך. אך בלזאק אינו ריאליסט יותר מאשר הוֹלבֵּיין. הוא ברא חיים, לא העתיק אותם. עם זאת אני מודה כי הוא ייחס חשיבות רבה מדי למודרניות הצורה, ולפיכך אין אף ספר שלו שניתן למנות כיצירת-מופת לצד "סָלָמְבּוֹ או אֶסְמוֹנְד, או "המנזר והאח", או "הוויקונט דה בראז'לון".

סיריל: אם כן, אתה מתנגד לצורה המודרנית?

ויויאן: אכן. זה מחיר גדול מדי עבור תמורה כה עלובה. טוהר עדכניות הצורה תמיד עושה דבר מה לוולגארי. אין זה אלא כך – הציבור הרחב מאמין, שמשום שהם מתעניינים בסביבתם הקרובה, גם האמנות צריכה להתעניין בהם, ולהשתמש בהם כנושא שלה. אך עצם העובדה שהם מתעניינים בדברים האלה הופכת אותם לנושאים בלתי-שמישים עבור האמנות. היופי היחיד, מישהו אמר פעם, נמצא בדברים שאינם מענייננו. כל עוד דבר מה שימושי או נחוץ לנו, משפיע עלינו בצורה כלשהי, משמש לסבל או לעינוגים, או מעורר בעוז את אהדתנו, או הינו חלק חיוני מהסביבה בה אנו חיים, הוא נמצא מחוץ לתחום האמנות. חומרי הגלם של האמנות צריכים להיות אלה כלפיהם אנו פחות-או-יותר אדישים. לכל הפחות אסור שיהיו לנו העדפות, נטיות או דעות קדומות כלשהן בנושא. בדיוק משום שהֵקוּבָּה אינה מעניינת אותנו כהוא זה, מצוקותיה הם חומר משובח לטרגדיה. איני מכיר דבר עצוב יותר בהיסטוריה של הספרות מאשר הקריירה האמנותית של צ'ארלס ריד. הוא כתב ספר יפיפה אחד, "המנזר והאח", ספר המתעלה מעל "רוֹמוֹלָה" כשם ש-" רוֹמוֹלָה" מתעלה מעל "דניאל דֵרוֹנדָה", ובזבז את שארית חייו בנסיון נואל להיות עדכני, להסב את תשומת לב הציבור למצב בתי הסוהר שלנו ולניהולם של בתי המשוגעים הפרטיים. כאילו שצ'ארלס דיקנס לא היה מדכא דיו כשניסה לעורר את אהדתנו כלפי קורבנות מערכת המשפט; אך צ'ארלס ריד – אמן, מלומד, אדם בעל חוש אמיתי של יופי, שואג וקוצף על עינויי חיינו המודרניים כמו שתדלן מצוי או עיתונאי סקנדליסט – זהו באמת מראה שיגרום למלאכים לבכות. האמן לי, סיריל יקירי, הצורה המודרנית והנושאים המודרניים שגויים מתחילתם ועד סופם. בלבלנו בין מלבושי היומיום לאדרתן של המוזות, ואנו מכלים את ימינו ברחובות היגעים ובפרברים האיומים כשהיה עלינו לנפוש במורד גבעה ירוקה עם אפולו. אין ספק שאנו גזע שפל, ומכרנו את בכורתנו תמורת ערב-רב של של עוּבדוֹת.

סיריל: יש משהו בדבריך, ואין ספק שגם אם נמצא היסח דעת בקריאת רומן מודרני לחלוטין, לעתים נדירות נפיק מכך הנאה אמנותית כלשהי. ייתכן שזהו מבחן-השטח המוצלח ביותר לספרות וחלופותיה. אם לא ניתן לקרוא את הספר שוב ושוב, אין כל טעם לקוראו מלכתחילה. אך מה תאמר על השיבה לחיים והטבע? זו התרופה שרושמים לנו תמיד.

ויויאן: אקרא לך את דברי על הנושא. המובאה מצויה בהמשך המאמר, אך מוטב כי אציג אותה כעת:

'הזעקה הרווחת בימינו היא "הבה נשוב אל החיים והטבע; הם יבראו עבורנו מחדש את האמנות, ויזרימו דם אדום וחם בעורקיה; הם ינעלו מהירות לרגליה ויחשלו את ידה". אך, אבוי! טעות ביסוד כוונותינו הטובות. הטבע תמיד מדשדש מאחור. ובאשר לחיים, זהו החומר הממיס המפורר את האמנות, האויב המחריב את ביתה'.

סיריל: מה כוונתך באמירה כי הטבע תמיד מדשדש מאחור?

ויויאן: ייתכן שזה באמת סתום במידת מה. כוונתי היא זו. אם נבין את הטבע כאינסטינקט מיידי וטבעי בניגוד לתרבותיות המודעת, היצירות שנוצרו בהשראתו תמיד יהיו מיושנות, מעופשות ופגות-תוקף. נגיעה אחת של הטבע יכולה להפוך את כל בני האדם לאחים, אך שתי נגיעות ישמידו כל יצירת אמנות. אם מצד אחד נראה בטבע אוסף של תופעות המצויות מחוץ לטווח קיומו של האדם, אנשים יגלו בו רק את מה שיביאו אליו עמם. אין לו הצעות משלו. וורדסוורת' הלך לאגמים, אך מעולם לא היה משורר מן האגם. הוא מצא מתחת לאבנים את הדרשות שהחביא שם מבעוד מועד. הוא הטיף מוסר ברחבי המחוז, אך יצירתיו הטובות נוצרו כשהוא חזר, לא אל הטבע אלא אל השירה. השירה נתנה לו את "לאודמיה" ומיטב הסונטות שלו, ואת האוֹדָה המופלאה. הטבע נתן לו את "מארתה ריי" ו-"פיטר בל", ואת מקום הימצאו של את-החפירה של מר. וילקינסון.

סיריל: אני חושב שניתן להטיל ספק בדעה הזו. אני נוטה להאמין ב-"יצר מעץ אביבי", אם כי כמובן ערכו האמנותי של יצר שכזה תלוי לגמרי בסוג המזג שקולט אותו, כך שהשיבה לטבע יכולה למעשה להיות מדרגה התפתחותית בדרך לאישיות נעלה יותר. ודאי תסכים לזה, כמדומני. עם זאת, המשך במאמר שלך.

ויויאן (קורא): 'תחילתה של האמנות בקישוט מופשט, בעשייה מענגת, בדיונית לגמרי, העוסקת במה שאינו קיים ואינו אמיתי. זה השלב הראשון. לאחר מכן מתחילים החיים להתעניין בפלא החדש הזה, ומבקשים להתקבל לחוג מכריו הקסום. האמנות לוקחת לידיה את החיים כחומר גלם, מעבדת אותו, מכיירת צורות חדשות, ותוך שהיא מפגינה אדישות גמורה לעובדות, היא ממציאה, מדמיינת, חולמת ובאמצעות חוצץ בלתי-חדיר של סגנון וקישוט שומרת על מרחק בטוח בינה לבין המציאות. השלב השלישי מגיע כשיד החיים על העליונה, והם מבריחים את האמנות אל השממה. זוהי השקיעה האמיתית, וממנה אנו סובלים כעת.

'קח לדוגמא את הדרמה האנגלית. בתחילה בידיהם של הנזירים, אמנות הדרמה הייתה מופשטת, פיוטית ומיתולוגית. אז היא גייסה לשירותה את החיים, ותוך שימוש בכמה מהצורות החיצוניות של החיים, היא יצרה גזע חדש לגמרי של ישויות, שיגונם היה גדול מיגונו של כל בן-אנוש שחי אי פעם, ששמחותיהם היו גדולות משמחות האוהבים, שהיו בעלי זעמם של הטיטאנים ושלוותם של האלים, שהיו בהם פגמים מפלצתיים ומופלאים, ומעלות טובות מפלצתיות ומופלאות. היא שמה בפיהם שפה שאינה שגורה בפינו, שפה מתוקה ומתנגנת, מאולפת על ידי מקצב, או מעודנת על ידי חריזה עולצת, משובצת מילים יקרות, ומועשרת בהגייה נשגבת. היא הלבישה את ילדיה בכסות מוזרה ונתנה להם מסכות, ולפקודתה העולם הקדום שב לחיים מקבר השיש שלו. קיסר חדש חלש על רחובות רומא שקמה מחורבותיה, ובחסות מפרש סגול ומשוטים נעים בקצב החליל הפליגה קליאופטרה במעלה הנהר אל אנטיוכוס. המיתוס, החלום והאגדה הקדומים עטו צורה חומר. ההיסטוריה שוכתבה לגמרי, ולא היה כמעט מחזאי אחד שלא הבין כי מושא האמנות אינו האמת הפשוטה אלא היופי המורכב. בעניין זה הם צדקו בהחלט. האמנות עצמה היא למעשה צורה של הגזמה; והברירה, שהיא לב-ליבה של האמנות, אינה אלא צורה חריפה של הדגשת-יתר.

'אך עד מהרה החיים ניפצו את שלמות הצורה. אפילו אצל שייקספיר נוכל למצוא את תחילתו של הסוף. הוא בא לידי ביטוי בהתפוררותו של החרוז הלבן במחזות המאוחרים יותר, בעליונותה של הפרוזה, וחשיבות-היתר שיוחסה לאפיון הדמויות. השורות אצל שייקספיר – וישנן רבות כאלה – בהן השפה אינה מעודנת, גסה, מוגזמת ואפילו מגונה, כולן תוצאת דרישתם של החיים לשמוע את הד קולם, ודחיית התערבותו של סגנון גנדרני, שרק דרך מסננתו ניתן לסבול ביטוי כלשהו של החיים. שייקספיר אינו בשום פנים אמן ללא פגם. הוא אוהב מדי ללכת ישר לחיים, ולקחת את ביטוייהם הגולמיים. הוא שוכח שכשהאמנות מוותרת על המצע הדמיוני שלה היא מוותרת על הכל. גתה אומר, היכנשהו – In der Beschrankung zeigt Fsich erst der Meister – "רק בעבודה בתוך מגבלות מתגלה הרב-אמן", והמגבלה, התנאי ההכרחי לכל אמנות הוא סגנון.

אך אין כל צורך להשתהות יתר על המידה על הריאליזם של שייקספיר. "הסערה" היא כתב ההתכחשות המושלם ביותר. כל שרצינו להראות הוא שעבודתם הנפלאה של האליזבתניים והיעקוביניים הכילה בתוכה את זרעיה פורענותה שלה, ושגם אם היא שאבה חלק מכוחה מחומרי החיים, היא שאבה את חולשתה מהשימוש בחיים כצורה אמנותית. התוצאה הבלתי-נמנעת של ההחלפה בין אמצעי של יצירה לאמצעי של חיקוי, הוויתור על המדיום הדמיוני, היא המלודרמה האנגלית המודרנית שבה זכינו. הדמויות במחזות האלה מדברות על הבמה בדיוק כפי שהיו מדברות מחוצה לה. אין להן כל שאיפות, ואף לא כל שאיבות; הן לקוחות הישר מהחיים ומשחזרות את גסותם עד הפרט האחרון; הן מציגות את הילוכם, גינוניהם, מלבושם ומבטאם של אנשים אמיתיים; הם היו עוברות בלתי-מובחנות בקרון רכבת במחלקה השלישית. ועד כמה מייגעים המחזות האלה! הם אינם מצליחים אפילו ליצור את רושם המציאות אליו הם מכוונים, שהוא סיבת קיומם היחידה. כצורה, הריאליזם הוא כישלון גמור.

חזית בית פרטי בבריסל, מאת פול קאוצ'י

'מה שנכון לגבי הדרמה והספרות נכון לא פחות עבור האמנויות שאנו מכנים האמנויות הדקורטיביות. כל ההיסטוריה של האמנויות האלה באירופה היא תיעוד המאבק בין המזרח הרחוק, עם דחייתו המוחלטת של חקיינות, אהבתו למוסכמות אמנותיות, סלידתו מייצוג עולם הטבע, לבין רוחנו החקיינית. בכל מקום בו גבר הראשון, כמו שגבר באופן ישיר בביזנטיום, סיציליה וספרד, או באופן עקיף בשאר אירופה בהשפעת מסעות הצלב, זכינו ליצירות יפות ורבות-דמיון בהן הצד הנראה של החיים מותמר למוסכמות אמנותיות, והצד הנסתר בחיים נברא בהן להנאתם. אך בכל אשר חזרנו אל הטבע ואל החיים, יצירותינו תמיד הפכו גסות, פשוטות ובלתי-מעניינות. אמנות אריגת מרבדי הקיר של ימינו, עם עם אפקטי האווירה, הפרספקטיבות המורכבות ומרחבי השמים הכחולים והריקים, עם הריאליזם הנאמן והטרחן שלה, נעדרת כל יופי. הזכוכית המצוירת הגרמנית נתעבת לחלוטין. התחלנו לארוג מרבדים מתקבלים על הדעת באנגליה, אך רק משום שחזרנו לצורה והרוח של המזרח. שטיחינו ומחצלותינו מלפני עשרים שנה, עם אמיתותיהן המדכאות, סגידתן הנואלת לטבע, וחיקויים הנוראי של חפצים מהעולם הנראה, הפכו אפילו עבור חסרי התרבות למושא לעג. מוסלמי בן-תרבות העיר לנו פעם, "אתם הנוצרים עסוקים כל כך בפירוש שגוי של הדיבר הרביעי עד כי מעולם לא חשבתם על יישום אמנותי של הדיבר השני". הוא צדק בהחלט, ועיקר צדקתו בכך: בית הספר הנכון ביותר ללימוד האמנות אינו החיים אלא האמנות'.

עתה אקרא לך מובאה שבעיני מסכמת את הסוגיה בצורה מלאה.

'לא תמיד היה זה כך. אל לנו לומר דבר על המשוררים, שכן הם – מלבד למרבה הצער, מר וורדסוורת' – נותרו נאמנים באמת לייעודם הנשגב, והם ידועים בכל העולם כבלתי-אמינים לחלוטין. אך בכתביו של הרודוטוס, אשר למרות נסיונם השפל של ידענים בני-זמננו לאמתו, ניתן לכנותו "אבי השקר"; בנאומיו המפורסמים של קיקרו והביוגרפיות של סווטניוס; אצל טקיטוס כאשר הוא במיטבו; ב-"תולדות הטבע" של פליניוס; ב-"פריפלוס" של האנו; בכל התיעודים המוקדמים של חיי הקדושים; אצל פרוסיארט ואצל סר תומאס מאלורי; במסעותיו של מרקו פולו; אצל אולאוס מאגנוס ואצל אלדרווואנוס, וקונראד ליקוסתנס שכתב את ה-"Prodigiorum et Ostentorum Chronicon" הנפלא; באוטוביוגרפיה של בנוונוטו צליני; בזכרונותיו של קסאנובה; ב-"היסטוריה של המגפה" מאת דפו; ב-"חייו של ג'ונסון" מאת בוסוול; באגרותיו של נפוליאון, וביצירותיו של קרלייל שלנו, שהמהפכה הצרפתית שלו היא אחד מהרומנים ההיסטוריים המרתקים ביותר שנכתבו אי פעם – העובדות מוגבלות למקומן הראוי והמשני, או שהן מוחרמות לחלוטין על יסוד היותן פשוט משעממות.

כיום, הכל השתנה. לא רק שהעובדות מצאו דריכת-רגל בהיסטוריה, הן אף חודרות לטריטוריית הדמיון, ופולשות לממלכת הרומנטיקה. מגען המקפיא מצוי בכל. הן עושות את האדם לוולגרי. המסחור הגס של אמריקה, רוחה החומרנית, אדישותה לצד הפיוטי של החיים, והיעדרם של דמיון ויעדים בלתי-מושגים, נובעים כולם מכך שהאומה אימצה כגיבור אדם אשר על פי הודאתו שלו, לא היה מסוגל לומר דבר שקר, ולא נגזים אם נאמר שסיפורו של ג'ורג' וושינגטון ועץ הדובדבנים גרם לנזק רב יותר, ועל פני זמן קצר יותר, מכל עלילת מוסר בדברי-ימיה של הספרות'.

סיריל: יקירי!

ויויאן: אני מבטיח לך שכך הדבר, והמצחיק הוא שסיפור עץ-הדובדנים הוא מיתוס מתחילתו ועד סופו. אך על לך לחשוב אותי למדוכדך מדי כלפי עתידה האמנותי של אמריקה או של ארצנו. הקשב לזה:

'על כך ששינוי כלשהו יתרחש לפני שהמאה הזו תגיע לקיצה, אין כל עוררין. מוטל על החברה – המשועממת על ידי שיחם המצטיין בלייגע של אלה הנעדרים את השנינות שבגוזמא או היכולת להיות רומנטיקאים, העייפה מהמשכיל שבזכרונותיו נשען תמיד על הזיכרון, שדבריו מוגבלים תמיד לגבולות הסביר, ושבכל עת יוכל לאמת את דבריו כל בור הנוכח במקום – עליה לשוב במוקדם או במאוחר אל מנהיגה האבוד, השקרן המתורבת והמרתק. האנתרופולוגים בני ימינו, על כל כלי המדע בו הם מתרברבים, עדיין לא הפריכו את סיפורו של איש המערות הנודד – כיצד גרר את המגאתריום מהמעמקים הסגולים של מערות הישפה, או כיצד שחט את הממותה בקרב מהיר והשיב עימו את ניביה המוזהבים. יהיה אשר יהיה שמו ומוצאו, הוא היה ללא ספק המייסד האמיתי של השיח החברתי. משום שמטרתו של השקרן היא פשוט להקסים, לשעשע, לענג. הוא הבסיס לחברה המתורבתת, ובלעדיו כל ארוחה, אפילו באולמות הנשפים של האצילים, תהיה משעממת כמו הרצאה באגודה המלכותית, או רב-שיח של חוג-סופרים, או אחת מהקומדיות השטותיות של מר בורנאנד.

'אין ספק שתמיד יהיו מבקרים אשר, כמו עיתונאי מסוים ב-Saturday Review, יענישו בחומרה את מספר הסיפורים על הידע הלקוי שלו בתולדות הטבע, שיאמדו יצירה בדיונית על פי היעדר כושר הדמיון שלהם, ויניפו במחאה את ידיהם מוכתמות-הדיו אם ג'נטלמן הגון כלשהו, אשר מעולם לא הרחיק אל מעבר לשדרת העצים הגודרת את גינת ביתו, יכתוב ספר מסעות מרתק כמו סר ג'ון מנדוויל, או כמו ראלי הגדול, יכתוב היסטוריה מלאה של העולם, מבלי לדעת דבר וחצי דבר על העבר. כסימוכין לדבריהם הם יתחבאו מאחורי מגנו של זה שיצר את פרוספרו המכשף ונתן לו את קאליבן ואריאל כמשרתיו, אשר שמע את הטריטונים מרעימים בחצוצרותיהם סביב שוניות האלמוגים של האי הקסום, ואת הפיות המזמרות זו לזו ביער בקרבת אתונה, אשר הצעיד את מלכי הצללים בתהלוכה אפילה על פני המישורים הסקוטיים הערפיליים, והחביא את הקטה במערה. הם ינקבו בשמו של שייקספיר – הם תמיד עושים זאת – ותמיד מצטטים את אותה המובאה השחוקה בשוכחם כי האמרה האומללה על האמנות שמחזיקה מראה אל מול פני הטבע, נאמרת בכוונה-תחילה על ידי המלט כדי לשכנע את שומעיו בטירופו המוחלט בכל ענייני-האמנות'.

סיריל: אהם! סיגריה נוספת, בבקשה.

ויויאן: יקירי, תאמר מה שתאמר, זו אמירה דרמטית גרידא, ואינה מייצגת את דעותיו האמיתיות של שייקספיר על האמנות יותר משנאומיו של יאגו מייצגים את דעותיו האמיתיות על המוסר. אך הרשה לי להגיע לסוף הפסקה:

'האמנות מוצאת את שלמותה בתוכה, ולא מחוצה לה. אין לשפוט אותה על פי תקן חיצוני כלשהו של דמיון. היא רעלה, ולא מראה. יש בה פרחים שלא תמצא באף יער, ציפורים שלא תמצא בשום חורש. היא בוראת ומשמידה עולמות רבים, ויכולה לקשור בין הירח לכוכבים בחוט שני. לה שייכות ה-"צורות האמיתיות יותר מהאדם החי", ולה שייכים הארכיטיפים להם משמשים דברים ברי-קיימא אך העתקים לא-גמורים. עבורה אין בטבע לא חוק, לא אחדות. היא מחוללת נסים כראות עיניה, וכשהיא מזמנת מפלצות מהמעמקים – הן באות. עבורה השקדיה תלבלב בחורף, והשלג ייפול על שדות תירס בשלים. לפקודתה הקרה תניח אצבע כסופה על פיו הבוער של חודש יוני, והאריות המכונפים יזחלו אל מחוץ למאורתיהם שבגבעות לידיה. הנימפות יציצו מבעד לסבך בעוברה על ידן, והפיות החומות יקבלו אותה בחיוך משונה כשתבוא לקראתן. אלים בעלי פני-נץ סוגדים לה, וקנטאורים דוהרים לצידה'.

סיריל: את זה אני אוהב. אפשר ממש לראות את זה. זה הסוף?

ויויאן: לא. ישנה מובאה אחת נוספת, אך היא פרקטית לחלוטין. היא פשוט מציעה כמה דרכים בהן נוכל להחיות את אמנות השקר האבודה.

סיריל: לפני שתקרא לי אותה, עלי לשאול אותך שאלה. למה כוונתך באמירה כי "חיי בני האדם האומללים, הסבירים, והבלתי מעניינים' ינסו לשחזר את פלאי האמנות? אני מבין בהחלט את התנגדותך לשימוש באמנות כמראה. אתה סבור כי זה מקטין את הגאונות לכדי בבואה סדוקה. אך אין כוונתך לומר שאתה מאמין בכנות בכך שהחיים מחקים את האמנות, והשהחיים הם למעשה המראה, והאמנות היא המציאות?

 
'חלומו של דאנטה בעת מותה של ביאטריס' מאת דאנטה גבריאל רוזטי

ויויאן: זו בדיוק כוונתי. גם אם זה נשמע כפרדוקס – ופרדוקסים הם תמיד מסוכנים – נכון יהיה לומר שהחיים מחקים את האמנות הרבה יותר משהאמנות מחקה את החיים. כולנו ראינו כיצד באנגליה של ימינו סוג מסוים ומשונה של יופי, שהומצא ופורסם ברבים על ידי שני ציירים עטירי-דמיון השפיע כה רבות על החיים עד כי בכל אימת תלך לתצוגה פרטית או לגלריה לאמנות, תראה פה את עיניו המסתוריות של 'החלום' של רוזֵטִי, את צוואר השנהב הארוך, הלסת המרובעת, השיער המפוזר ורב-הגוונים אותו אהב כל כך, ושם את בתוליהן של 'המדרגות הזהובות', הפה דמוי-הפרח ויופים העצל של ה-"Laus Amoris", פניה החיוורים-מתשוקה של אנדרומדה, ידיה הרזות ויופיה הגמיש של ויויאן ב-"חלומו של מרלין". היה זה כך מאז ומתמיד. אמן גדול ממציא צורה, והחיים מנסים להעתיק, לשכפל אותה עבור ההמונים, כמו מו"ל שאפתן. לא הולביין ולא ואן-דייק מצאו באנגליה את שהם יצרו עבורנו. הם הביאו את צורותיהם עמם, והחיים עם כושר החיקוי חסר-התקנה שלהם סיפקו לאמן את הדוגמאות המוחשיות ליצירתו. היוונים בעלי החוש האמנותי החריף, הבינו זאת, והציבו בחדרה של הכלה את פסלו של הרמס או של אפולו, על מנת שתוליד ילדים יפים כמו יצירות האמנות עליהם נחו עיניה בעת סבלה. הם ידעו כי החיים מקבלים מהאמנות לא רק רוח, עומק מחשבה ורגש, ייסורי-נפש או שלווה גדולה, אלא שהם מוסרים עצמם לעצם הקווים והגוונים של האמנות, ויכולים לשכפל את הדרו של פידיאס כמו גם את חינו של פרקסיטלס. מכאן נבעה התנגדותם לריאליזם. הם סלדו ממנו על רקע חברתי טהור. הם חשו כי הוא עושה אנשים למכוערים באופן בלתי נמנע, והם צדקו לחלוטין. אנו מנסים להיטיב את חיי בני-מיננו על ידי אוויר טהור, מים נקיים, ובניינים מכוערים לשיכון המעמדות הנמוכים. אך אלה רק מייצרים בריאות, אין הם מייצרים יופי. לשם כך דרושה האמנות, וממשיכי הדרך האמיתיים של הרב-אמן אינם החקיינים מהסטודיו שלו, אלא אלה הנבראים בצלם יצירותיו, בין אם הן פלסטיות כמו בימי יוון-העתיקה, או ציוריות כבימינו; או בקצרה, החיים הם תלמידה המובחר, והיחיד של האמנות.

כמו באמנויות החזותיות,  כך גם בספרות. צורת הביטוי הברורה והבוטה ביותר לכך היא המקרה של הנערים המטופשים אשר, לאחר שקראו על הרפתקאותיו של ג'ק שפרד או דיק טורפין, בזזו את דוכניהן של מוכרות-תפוחים מסכנות, פרצו לחנויות ממתקים לאור-ירח, והבהילו זקנים בדרכם מהעיר הביתה בקופצם עליהם בדרכים-פרבריות כשהם עטויי מסיכות וחמושים באקדחים לא-טעונים. התופעה המעניינת הזו, שתמיד מתרחשת אחרי הופעתה של מהדורה חדשה של אחד מהספרים אליהם התייחסתי, בדרך כלל מיוחסת להשפעת הספרות על הדמיון. אך זו טעות. הדמיון הינו יצירתי מטבעו, ותמיד מחפש צורות ביטוי חדשות. הפרחח-גנב הוא בסך הכל תוצאה של אינסטינקט החיקוי של החיים. הוא עובדתי, ועוסק כפי שעושות בדרך כלל העובדות, בשחזור הבדיה, וזה שאנו מזהים בו חוזר על עצמו בקנה מידה נרחב בחיים כולם. שופנהאוור ניתח את הפסימיזם המאפיין את החשיבה המודרנית, אך המלט המציא אותו. העולם נעשה עצוב מפני שבובה אחת לקתה פעם בדכדוך. הניהיליסט, הקדוש המעונה התמוהה שאינו מאמין בדבר, העולה על המוקד בלי כל התלהבות, ומת עבור דבר מה שאינו מאמין בו, הוא תוצר ספרותי טהור. הוא הומצא על ידי טורגנייב, ושוכלל לכדי שלמות על ידי דוסטויבסקי. רובספייר יצא מבין דפיו של רוּסוֹ ממש כשם שארמון העם יצא מהריסותיו של רומן. הספרות תמיד מקדימה את החיים. המאה התשע-עשרה, כפי שהיא מוכרת לנו, היא ברובה המצאתו של בלזאק. הלוסיאן דה-רובמפרים שלנו, הרסנטנייאקים, והדה-מארסייס הופיעו לראשונה על במת 'הקומדיה האנושית'. אנו בסה"כ מבצעים, עם הערות שוליים ותוספות מיותרות, את גחמתו או דמיונו או חזונו היצירתי של סופר דגול. פעם שאלתי גברת אחת שהכירה באופן אישי את ת'אקרי, אם היה לו מודל כלשהו עליו ביסס את דמותה של בקי שארפ. היא סיפרה לי שבקי הייתה המצאה, אך שהרעיון לדמות הוצע לו בחלקו על ידי אומנת שגרה באזור קנסינגטון סקוויר, והייתה בת-לוויתה של אישה זקנה ועשירה מאוד. שאלתי מה עלה בגורלה של האומנת, והיא השיבה, שלמרבה התמיהה, מספר שנים אחרי הופעת "יריד ההבלים", היא ברחה עם אחיינה של הגברת עמה חיה, ובמשך תקופה קצרה יצרה סערה בחברה הגבוהה, ממש על פי סגנונה של גב' רוודון קרולי, ובדיוק באותן שיטות. לבסוף היא הוכתה יגון, נעלמה לאירופה, ולעתים נראתה במונטה קארלו ומוקדי הימורים אחרים. הג'נטלמן האציל ממנו אותו סופר סנטימנטלי שאב את דמותו של קולונל ניוסום, נפטר מספר שבועות לאחר ש-"The Newcomer" יצא במהדורה רביעית, כשהוא ממלמל את המילה "Adsum". זמן קצר לאחר שמר סטינבסון פירסם את סיפורו הפסיכולוגי המשונה על טרנספורמציה, ידיד שלי, בשם מר הייד, נמצא בצפון לונדון, ומשום שמיהר להגיע לתחנת רכבת, לקח את מה שנראה היה לו כקיצור דרך, הלך לאיבוד, ומצא  עצמו בסבך של רחובות אפלים-למראה. נחרד, הוא החל ללכת במהירות, כשלפתע הגיח ילד קטן מתוך סמטה צדדית ישר אל בין רגליו. הילד נפל אל המדרכה ונרמס תחת רגליו. משום שנבהל מאוד כמובן וגם מעט נפגע, הילד החל לצרוח, ותוך שניות הרחוב התמלא באנשים שנהרו מהבתים כמו נמלים. הם הקיפו אותו ושאלוהו לשמו. הוא בדיוק עמד להשיב להם אך לפתע נזכר באירוע הפותח את סיפורו של מר סטיבנסון. הוא כה נחרד משום ששיחזר מילה במילה את אותה סצינה נוראית וכתובה-היטב, ומשום שעשה בטעות, את מה שעשה מר הייד הדמיוני בכוונה תחילה, עד כי נמלט משם בריצה מהירה ככל שיכל. ההמון רדף אחריו, אך לבסוף הוא מצא מחסה במרפאה שדלתה הקדמית נותרה פתוחה, שם הוא הסביר לרופא הצעיר שבמקרה היה נוכח, את אשר אירע. ההמון אוהב-האדם השתכנע להסתלק בתמורה לסכום כסף קטן, ומרגע שהדרך התפנתה הוא יצא. בדרכו החוצה, צד את עינו השם על לוח-הנחושת של דלת המרפאה. היה זה "ג'קיל". או לפחות כך היה צריך להיות.

כאן הדמיון, ככל שהרחיק להגיע, היה כמובן מקרי. במקרה הבא הוא היה מכוון. בשנת 1879, קצת לאחר שסיימתי את אוקספורד, פגשתי בקבלת פנים בביתו של אחד משרי החוץ אישה בעלת יופי אקזוטי במיוחד. הפכנו לחברים קרובים, ובילינו זמן רב ביחד. אך מה שעניין אותי יותר מכל לא היה יופיה, אלא אופיה, או ליתר דיוק ערפיליות אופיה. נראה היה שאין לה אישיות כלל, אלא פשוט יכולת לשינוי-תמידי. לעתים היא התמסרה לחלוטין לאמנות, הפכה את חדר האורחים שלה לסטודיו, ובילתה יומיים-שלושה בשבוע בגלריות ומוזיאונים. אז היא נדבקה במרוצי סוסים, לבשה את מלבושי הסייסים ודיברה אך ורק על הימורים. היא נטשה את הדת לטובת היפנוזה, את ההיפנוזה לטובת פוליטיקה, ואת הפוליטיקה לטובת הריגושים המלודרמטיים של נדבנות. למעשה, היא הייתה מעין פרוטיאוס, וכשלה בכל גלגוליה ממש כשם שכשל אותו ייצור-מימי כשאודיסיאוס לכד אותו. יום אחד התחיל סיפור בהמשכים באחד מהמגזינים הצרפתיים. באותו זמן נהגתי לקרוא את סדרות הסיפורים האלה, ואני זוכר היטב את ההלם שאחז בי כשהגעתי לתיאור הגיבורה. היא כה דמתה לחברתי עד כי הבאתי לה את המגזין, והיא זיהתה עצמה בו מיד, ונראה היה שהדמיון מרתק אותה. יש לומר, דרך אגב, שהסיפור תורגם מכתביו של סופר רוסי מנוח כלשהו, כך שהסופר לא שאב את הדמות מזו של חברתי. בקיצור, כמה חודשים לאחר מכן הייתי בונציה, ומשמצאתי את המגזין בחדר הקריאה של המלון, לקחתיו לידי כדי לראות מה עלה בגורל הגיבורה. היה זה סיפור עגום, משום שסופה של הנערה היה שברחה עם גבר נחות ממנה מכל בחינה, לא רק במעמד חברתי, אלא גם באופיו ושכלו. כתבתי לחברתי באותו ערב על דעותי על ג'ון בליני, על הגלידה המצוינת ב-"פלוריאן" ועל ערכן האמנותי של גונדולות, אך הוספתי אחרית דבר בה ציינתי שכפילתה בסיפור נהגה בצורה מטופשת ביותר. איני יודע מדוע הוספתי זאת, אך אני זוכר כי תקפה אותי חרדה שמא היא תעשה את אותו הדבר. לפני שהמכתב שלי הגיע אליה, היא ברחה עם גבר שנטש אותה שישה חודשים לאחר מכן. פגשתי אותה ב-1884 בפריז, שם היא חיה עם אימה, ושאלתי אותה אם לסיפור היה קשר כלשהו למעשיה. היא סיפרה לי שהיא חשה דחף בלתי-אפשרי ללכת בדרכה של הגיבורה צעד אחר צעד אל גורלה העגום, וכי היא ציפתה באימה אמיתית לפרקים האחרונים של הסיפור. כשהם הופיעו, היה נראה לה שעליה לשחזרם בחייה, וכך עשתה. הייתה זו דוגמא ברורה לאינסטינקט החיקוי הזה שעליו דיברתי, דוגמא טרגית ביותר.

עם זאת, איני רוצה להשתהות עוד על דוגמאות אישיות. הניסיון האישי הינו חוג מצומצם ואכזרי. כל שברצוני להראות הוא שכעיקרון החיים מחקים את האמנות הרבה יותר משהאמנות מחקה את החיים, ובטוחני שאם תקדיש לכך מחשבה תמצא שנכון הדבר. החיים מחזיקים מראה אל פניה של האמנות, ומשכפלים צורה פנטזיונית כלשהי שנהגתה על ידי צייר או פסל, או מגשימים במציאות את שנחלם בדמיון. מבחינה מדעית ניתן לומר, יסודם של החיים – כוח החיים, כפי שהיה מכנה אותו אריסטו – הוא פשוט הצורך בביטוי, והאמנות תמיד מספקת צורות חדשות לסיפוק הצורך הזה. החיים אוחזים בהן ומנצלים אותן, אפילו אם הם עולבים בהן. צעירים נטלו את חייהם משום שְרולָה עשה זאת, שמו נפשם בכפם משום שוורת'ר שם את נפשו בכפו. תארו לעצמכם את כל שיש לזקוף לחיקויו של ישו, או לחיקויו של יוליוס קיסר.

סיריל: זו תיאוריה משונה בהחלט, אך כדי להשלים אותה עליך להראות כי הטבע, לא פחות מהחיים, הוא חיקוי של האמנות. התוכל לעשות זאת?

ויויאן: יקירי, אוכל להוכיח כל דבר.

סיריל: אם כן הטבע הולך בעקבות צייר הנוף, ולוקח ממנו את קיומו?

ויויאן: בהחלט. היכן, אם לא אצל האימפרסיוניסטים, נקבל את הערפילים החומים הנפלאים המזדחלים במורד רחובותינו, מטשטשים את פנסי-הגז והופכים את הבתים לצללים איומים? למי, אם לא להם ואדונם, אנו חייבים את האובך הכסוף הרובץ על הנהר שלנו, והופך גשר מתעקל ורפסודה מתנדנדת לדמויות קלושות של חן דהוי? השינוי המדהים שחל באווירתה של לונדון בעשר השנים האחרונות הוא כולו תוצאתה של אסכולה ספציפית באמנות. הבט בעניין מנקודת מבט מדעית או מטאפיסית, ותראה שהצדק עימי. אחרי הכל, מה הוא הטבע? הטבע אינו אמא גדולה שהולידה אותנו. הטבע הוא פרי-יצירתנו. במוחנו הוא מתעורר לחיים. הדברים הינם כפי שהם משום שאנו רואים אותם, והדבר שאנו רואים, וכיצד אנו רואים אותו, תלוי באמנויות שהשפיעו עלינו. להביט בדבר מה אינו כמו לראות דבר מה. אין אנו רואים דבר מה עד שאנו מבחינים ביופיו. אז, ורק אז, הוא זוכה לקיום עבורנו. כיום אנשים רואים ערפילים, לא משום שהערפילים קיימים, אלא משום שמשוררים וציירים לימדו אותם את החן המסתורי של תופעות אלה. ייתכן שהיו ערפילים בלונדון זה מאות בשנים. אין ספק שהיו. אך איש לא הבחין בהם, ולכן אין אנו יודעים עליהם דבר. הם לא היו קיימים טרם המציאה אותם האמנות. כיום, יש להודות, עושים מהערפילים עניין גדול מדי. הם הפכו למניירה של חוג חברתי, והריאליזם המוגזם של צורתם גורם לאנשים משעממים דלקת ריאות. בני התרבות נדבקים בקסם, וחסרי התרבות נדבקים בצינון. הבה נהיה אנושיים ונזמין את האמנות להפנות מבטה למקום אחר. אכן, היא עשתה זאת כבר. קרני השמש הלבנות המרצדות שרואים בימים אלה בפריז, עם כתמי הארגמן המוזרים, והצלליות הסגולות חסרות המנוחה, הם המצאתה החדשה, וככלל, הטבע משחזר אותם בצורה מרשימה. במקום יצירות של קוֹרוֹ ודָאוֹבִינִי, היא נותנת לנו עכשיו את המופת של מוֹנֶה ופִיזָארוֹ. יש גם רגעים, נדירים אמנם, אך עדיין בנמצא, בהם הטבע הופך למודרני לחלוטין. כמובן שאין לסמוך עליו. הוא פשוט מצוי במצב העגום הזה. האמנות יוצרת דבר מה ייחודי, ומשעשתה זאת, היא ממשיכה הלאה לדברים אחרים. הטבע, לעומת זאת, בשוכחו כי החיקוי יכול להיות צורת הגנאי הכנה ביותר, ממשיך  לחזור על אותו אפקט עד שאנו יגעים ממנו לגמרי.

אף בן-תרבות של ממש, למשל, לא מדבר בימינו על יופיה של שקיעה. שקיעות הן דבר-מה מיושן. הן שייכות לתקופה בה טֶרנֶר היה המילה החמה באמנות. הערצתן היא סממן ברור לאופי פרובינציאלי. עם זאת, הן ממשיכות. אתמול בערב גב' ארונדל התעקשה שאגש לחלון, ואביט בשמים הנפלאים, כפי שהיא כינתה אותם. כמובן שנאלצתי לעשות זאת. אין היא אחת מהבורות היפות עד-גיחוך בפניהן ניתן פשוט להכחיש הכל. ומה היה שם? פשוט טֶרנֶר סוג ב', טֶרנֶר מתקופה גרועה, כשכל מגרעותיו של הצייר מוגזמות ומודגשות יתר-על-המידה. כמובן שאמהר להוסיף שהחיים עצמם שוגים בכך בעצמם לעתים קרובות. הם מספקים לנו יצירות כוזבות בסגנון רֵנֵה וואוֹטְרִינִים מזויפים, ממש כפי שהטבע נותן לנו ביום אחד קוֹיְפְּ מפוקפק, ולמחרת רוּסוֹ מגומגם. עם זאת, הטבע מרגיז יותר כשהוא עושה דברים מסוג זה. הם נראים כה מטופשים, כה ברורים ובלתי-נחוצים. ואוֹטרִין מזויף יכול לענג. קוֹיְפְּ מפוקפק הינו בלתי סבל. אך אין ברצוני להחמיר יותר מדי עם הטבע. הלוואי והתְעלָה, במיוחד באזור הייסטינגס, לא הייתה נראית לעתים קרובות כל כך כמו יצירה של הנרי מוּר, פנינה אפלה עם אורות זהובים. במקום שבו האמנות מגוונת יותר, גם הטבע ללא ספק יהיה מגוון יותר. גם אויבה הגרוע ביותר של האמנות לא יכחיש שהטבע מחקה אותה. זה הדבר היחיד שמחבר בינו לבין האדם התרבותי. הוכחתי את התיאוריה שלי לשביעות רצונך?

סיריל: הוכחת אותה לחוסר שביעות רצוני, וזה אפילו טוב יותר. אך גם אם נודה בקיומו של אינסטינקט החיקוי הזה של החיים והטבע, ודאי תכיר בכך שהאמנות בסך הכל מבטאת את מזגה של תקופתנו, רוח הזמנים המודרניים, התנאים המוסריים והחברתיים המקיפים אותה, אשר תחת השפעתם היא נוצרת.

ויויאן: בשום פנים ואופן! אמנות אף פעם אינה מבטאת דבר מלבד עצמה. זה הבסיס לאסתטיקה החדשה שלי; והוא, יותר מהקשר החיוני בין צורה לתוכן בו מתעסק מר פֵּייטר, זה אשר הופך את המוסיקה לדוגמה ומופת עבור כל האמנויות. כמובן שאוּמוֹת ויחידים, ביוהרה הבריאה והטבעית שהיא סוד קיומנו, נתונים תמיד תחת הרושם שעליהם מדברות המוזות, מנסים תמיד למצוא באצילות השליווה של האמנות עשירת הדמיון מראה כלשהי לתשוקותיהם הדלוחות, ותמיד שוכחים כי מרסיאס, ולא אפולו, הוא ששר את זמרת החיים. כשהיא רחוקה מהמציאות ועיניה מופנות מפני הצללים שעל קיר המערה, האמנות חושפת את שלמותה, והקהל הצופה בהשתאות בפריחתו של הורד הפלאי ורב עלי-הכותרת משוכנע שזהו סיפורו שלו המסופר לו, ורוחו שלו הגלומה בצורה חדשה. אך אין זה כך. האמנות הגבוהה ביותר דוחה מעליה את נטל רוח בני-האדם, ומרוויחה יותר ממדיום חדש או חומר טרי מאשר מכל ביטוי של התלהבות מאמנות, או מתחושת שליחות נשגבת, או מהתעוררות התודעה האנושית. היא מתפתחת על פי תנאיה שלה בלבד. היא אינה מסמלת אף עידן. העידנים הם סמליה שלה.

גם אלה המאמינים כי האמנות מייצגת זמן, מקום ואוכלוסיה, לא יכולים להכחיש שככל שהאמנות חקיינית יותר, כך היא פחות מייצגת את רוח העידן. פניהם המרושעים של קיסרי רומא מביטים אלינו מהבהט והישפה המטונפים בהם נהנו ליצור אמני התקופה הריאליסטיים, ואנו סבורים לנו כי בשפתיים האכזריות והלסתות הכבדות והחושניות נוכל למצוא את סוד חורבנה של האימפריה. אך לא היה זה כך. חטאיו של טיבריוס לא מסוגלים היו להשמיד את אותה תרבות נעלה, יותר משמידותיהם הטובות של הקיסרים האנטונינים מסוגלים היו להציל אותה. היא נפלה מסיבות הרבה פחות מעניינות. הסיביליות  ונביאי הקפלה הסיסטינית אולי משמשים עבור אחדים הסבר לאותה לידה מחודשת של רוח החופש אותה אנו מכנים בשם 'רנסאנס'; אך מה מספרים לנו הבורים השיכורים והאיכרים המייללים של האמנות ההולנדית על נשמתה של הולנד? ככל שהיא יותר מופשטת, כך האמנות אידיאלית יותר, ומיטיבה לגלות בפנינו את רוח התקופה. אם נרצה להבין אומה כלשהי דרך אמנותה, נפנה מבטנו לארכיטקטורה או המוסיקה שלה.

סיריל: אני מסכים איתך בזה. רוח התקופה מבוטאת היטב באמנות המופשטות והאידיאליות, משום שהרוח עצמה היא מופשטת ואידיאלית. מצד שני, עבור ההיבט הויזואלי של עידן כלשהו – מראהו, כפי שאומרים – נלך לאמנויות החיקוי.

ציור מאת קאטסושיקה הוקוסאי

ויויאן: איני מסכים. אחרי הכל, מה נתנו לנו אמנויות החיקוי אם לא את סגנונותיהם השונים של אמנים מסוימים, או של אסכולות מסוימות. ודאי אינך חושב שיש דמיון כלשהו בין אנשי ימי הביניים לבין הדמויות המופיעות בויטראז'ים, במרבדי הקיר או בכתבי היד המעוטרים מאותה התקופה. ודאי היו אנשים רגילים למראה, בלי כל מאפיין גרוטסקי, יוצא דופן או פלאי בחזותם. ימי הביניים כפי שהם מתבטאים באמנות אינם אלא ביטוי של סגנון מסוים, ואין כל סיבה שלא יוולד אמן בן הסגנון הזה במאה התשע-עשרה. אף אמן גדול לעולם אינו רואה את הדברים כהוויתם. לו עשה זאת, היה חדל להיות אמן. קח דוגמה בת-זמננו. ידוע לי כי אתה חובב פריטים יפניים. האם אתה באמת מדמיין כי יש קיום כלשהו לאנשי יפן כפי שהם מוצגים לנו באמנות? אם כן, אז מעולם לא הבנת את האמנות היפנית. היפנים הם פרי-יצירתם המודעת של כמה אמנים בודדים. אם תציב את תמונתם של הוקוסאי או הוקאי, או מי מגדולי הציירים בני אותה אומה, לצד גבר או אישה יפניים אמיתיים, תבחין מיד כי אין כל דמיון ביניהם. האנשים האמיתיים החיים ביפן אינם שונים מאלה שתמצא לרוב באנגליה; כלומר, הם שגרתיים לעייפה, ואין בהם כל דבר מיוחד או יוצא-דופן. למעשה, יפן כולה היא המצאה. אין מדינה כזו, אין אנשים כאלה. אחד מציירינו המקסימים ביותר נסע לאחרונה לארץ החרציות בחיפוש הנואל אחר היפנים. כל שהוא ראה, כל שהצליח לצייר, היו כמה פנסים ומניפות. הוא כשל לחלוטין במציאת התושבים, כפי שמראה לנו היטב תערוכתו החביבה בגלריה של גב' דוודסוול. הוא לא ידע שהיפנים, כפי שאמרתי, הינם פשוט צורה סגנונית, הזיה נהדרת של האמנות. אם כן, אם חשקה נפשך לראות דבר מה יפני, לא תנהג כתייר ותיסע לטוקיו. להיפך, תישאר בביתך ותקיף עצמך ביצירותיהם של כמה אמנים יפנים, ואז, לאחר שספגת את רוח סגנונם ולכדת את דרך התבוננותם רבת-הדמיון, תלך אחר צהריים אחד לשבת בפארק או לטייל במורד דרך פיקדילי, ואם לא תראה שם דבר מה יפני, לא תראה אותו בשום מקום.

או אם נשוב לעבר, קח כדוגמה נוספת את האלים היוונים. חושב אתה כי האמנות היוונית מראה לנו מה היה טיבם של אנשי יוון? סבור אתה כי יש קשר בין נשות אתונה לדמויות המכובדות מהפרתנון, או לאלות הנפלאות שישבו בגמלונים המשולשים של אותו בניין? אם תשפוט על פי האמנות, בהחלט היה קשר. אך פנה לאוטוריטה, כמו ארסיטופנס, לדוגמא. תמצא שהגברות האתונאיות הידקו עצמן במחוכים, נעלו נעלי עקב, צבעו שערן בצהוב, פידרו וקישטו את פניהן, והיו בדיוק כמו כל יצור רודף-אופנה מטופשת בן זמננו. אנו מביטים לאחור אל העידנים דרך האמנות, והאמנות, למזלנו, מעולם לא דיברה אמת.

סיריל: אך מה בדבר פורטרטים מודרניים של ציירים אנגלים? ודאי יש בהם דמיון לאנשים המיוצגים בהם?

ויויאן: אכן כן. הם כה דומים להם עד כי מאה שנים מעכשיו אף אחד לא יאמין להם. הפורטרטים היחידים בהם ניתן להאמין הם אלה שיש בהם מעט מאוד מהדוגמן, והרבה מאוד מהאמן. ציוריו של הולביין את גברי ונשות תקופתו מרשימים אותנו בתחושת האמת המוחלטת שלהם. אך זה רק משום שהולביין הכריח את החיים עצמם להיכנע לדרישותיו, לאפק עצמם במסגרת הגבלותיו, לשחזר את שראה לנגד עיניו, ולהופיע כפי שרצה שיופיעו. זה הסגנון שגורם לנו להאמין בדבר מה – סגנון ותו לא. רוב ציירי הפורטרטים המודרניים שלנו נידונו לכליה. הם לעולם אינם מציירים את שהם רואים. הם מציירים את שהציבור רואה, והציבור לעולם אינו רואה דבר.

סיריל: ובכן, אחרי כל זה אני רוצה לשמוע עכשיו את סוף המאמר שלך.

ויויאן: בשמחה. אם תהיה בו תועלת כלשהי, איני יודע. אין ספק שהמאה שלנו משעממת ופרוזאית ככל שאפשר. אפילו השינה היתלה בנו, סגרה בפנינו את שערי השנהב, ופתחה את שערי הקרן. חלומותיהם של בני מעמד הביניים במדינתנו, כפי שתועדו בשני הכרכים הכרסתניים של מר מאייר, ובכתביה של האגודה הפסיכולוגית, הם הדברים המדכאים ביותר שקראתי אי פעם. לא תמצא בהם אפילו סיוט אחד ראוי לשבח. הם שגרתיים, איומים ומייגעים. באשר לכנסיה, איני יכול לדמיין דבר מה טוב יותר בתרבותה של אומה מאשר קיומו של גוף שכל תפקידו להאמין בעל-טבעי, לבצע נסים מדי יום, ולהמשיך לקיים את היכולת המיתולוגית שכה חשובה עבור הדמיון. אך בכנסיה האנגלית הישועה באה לא למאמין, אלא לזה שלא מאמין. הכנסיה שלנו היא היחידה בה הספקן עומד ליד המזבח, ותומאס הקדוש נחשב לשליח האידיאלי. רבים הם אנשי הכמורה המעבירים את חייהם בגמילות חסדים ראויה להערצה, וחייהם ומותם עוברים מבלי משים ופרסום; אך די בכך שבור כלשהו מאחת האוניברסיטאות שלנו יקום בדוכן הנואמים ויטיל ספק בתיבת נוח, בחמורו של בלעם, או ביונה והלויתן, כדי שחצי לונדון תנהר למרגלותיו, לשבת פעורי-פה בהערצה מרותקת לחכמתו העליונה. יש להצר על צמיחתו של ההיגיון הבריא בכנסיה האנגלית. אין הוא אלה כניעה מבזה לצורה שפלה של ריאליזם. הוא גם מטופש. הוא נובע מבורות מוחלטת בפסיכולוגיה. האדם יכול להאמין בבלתי-אפשרי, אך האדם לעולם לא יוכל להאמין בבלתי-סביר. על כל פנים, עלי לקרוא לך את סוף המאמר שלי:

'החובה המוטלת עלינו היא להחיות את אמנות השקר הישנה. ניתן לעשות הרבה על דרך חינוך הציבור, על ידי חובבנים בחוגים הביתיים, בארוחות צהריים ספרותיות, ובתֵה של אחרי הצהריים. אין זה אלא הצד הקליל והחינני של השקר, כפי שנשמע ודאי בארוחות ערב כפריות. ישנן צורות רבות אחרות. לדוגמא, השקר למטרת תועלת אישית מיידית כלשהי – שקר למטרה מוסרית, כפי שנקרא בדרך כלל – היה פופולרי ביותר בעולם העתיק, אם כי לאחרונה אין הוא מתקבל בעין יפה. אתנה צוחקת למשמע "מילות הנכלוליות הערמומית" של אודיסאוס, כפי שקרא להן מר וויליאם מוריס, ותהילתה של השקרנות מאירה את מצחו החיוור של גיבור האל-חלד מהטרגדיות של אוריפידס, וקובעת בין הנשים האצילות של העת-העתיקה את כלת אחת האוֹדוֹת המושלמות ביותר של הורציוס. מאוחר יותר, מה שהחל כאינסטינקט טבעי התפתח לכדי מדע מודע-לעצמו. חוקים מורכבים נחקקו לחינוך בני האדם, ואסכולה ספרותית חשובה צמחה סביב הנושא. כשאנו נזכרים במאמרו הפילוסופי המצויין של סאנצ'ז על הנושא, מצער שאף אחד מעולם לא חשב לפרסם מהדורה זולה ומרוכזת של אותו תיאולוג דגול. מדריך קצר, "כיצד ומתי לשקר", אם יודפס באריזה מושכת ולא יקרה מדי, יגיע ללא ספק לתפוצה רחבה, וישמש היטב משכילים רבים וכנים. השקר לטובת חינוך הצעירים, שהוא הבסיס לחינוך ביתי, עדיין קיים במחוזותינו, ותועלתו מתועדת בצורה כה ראויה להערצה בספרי ה-"רפובליקה" המוקדמים של אפלטון עד כי אין כל צורך להוסיף בעניין זה כאן. זוהי צורת שקרנות שכל האמהות הטובות מצטיינות בה באופן טבעי, אך יש בה עדיין מקום לשיפור, ולמרבה הצער היא זוכה להתעלמות מצד משרד החינוך.

השקר למטרת משכורת חודשית קבועה מוכר היטב ברחוב פְלִיט, ולא חסרים יתרונות במקצוע של מנהיג-סופר. אך אומרים כי זהו מקצוע אפרורי במקצת, ואין הוא מוביל אלא לאלמוניות ראוותנית. צורת השקר היחידה שאין בה שום כלימה, היא השקר למען השקר, והצורה הגבוהה ביותר שלו, כפי שכבר ציינו – השקר באמנות. ממש כשם שאלה שאינם אוהבים את אפלטון יותר מאשר את האמת לא עוברים את מפתן האקדמיה, כך גם אלה שאינם אוהבים את האמנות יותר מאשר את היופי אינם מתקבלים לקודש הקודשים של האמנות. האינטלקט הבריטי נטול ההבעה שוכן בחולות המדבר כמו הספינקס בסיפורו הנפלא של פלוֹבֵר, והדמיון, הכִימֵרָה, מרקד סביבו וקורא לו בקולו הכוזב והחלילי. אולי אין הוא שומע אותו כרגע, אך ודאי יום אחד, לאחר שנשתעמם למוות מהשגרתיות של הסִפוֹרֵת המודרנית, הוא יציית לו ויבקש לשאול את כנפיו.

פרט מתוך מפה ימית ישנה

'כשיעלה השחר על היום הזה, או כשתאדים השקיעה, כמה עליזים נהיה! עובדות ייחשבו ללא-אמינות, האמת תבכה על אובדן אזיקיה, והרומנטיות, עם מזגה המשתומם, תשוב לארצנו. חזותו של העולם כולו תשתנה לנגד עינינו. מתוך הים יקומו בהמות' ולויתן ויפליגו סביב הספינות החרבות, כפי שהם עושים במפות הנהדרות מהתקופה בה ספרי גיאוגרפיה עדיין היו קריאים. דרקונים ינדדו בשממות, והפניקס ימריא מקן האש שלו אל על. ידנו תנוח על הבזיליסק, ונראה את היהלום בראשו של הקרפד. ההיפוגריף יעמוד באורוותנו ומעל ראשנו תרחף הציפור הכחולה בשירה על דברים שלא-ייתכנו, על דברים מקסימים שלעולם לא יקרו, על דברים שאינם ושצריכים להיות. אך לפני יום הבשורה הזה עלינו לטפח את אמנות השקר האבודה'.

סיריל: אם כן עלינו לטפח אותה ומיד. על מנת להימנע מטעויות ארצה שתסקור בפני בקצרה את הדוקטרינות של האסתטיקה החדשה.

ויויאן: בקצרה, אם כן, הינה הם. האמנות לעולם אינה מבטאת דבר מלבד עצמה. יש לה חיים עצמאיים, ממש כמו למחשבה, והיא מתפתחת על פי תנאיה שלה בלבד. אין היא בהכרח ריאליסטית בעידן של ריאליזם, או רוחנית בעידן של אמונה. במקום להיות פרי-התקופה, היא בדרך כלל מנוגדת לה, וההיסטוריה היחידה שהיא משמרת עבורנו היא ההיסטוריה של התפתחותה שלה. לעתים היא שבה על עקבותיה, ומשיבה לחיים צורה קדומה כלשהי, כפי שקרה בתנועה הארכאית של האמנות היוונית המאוחרת, ובתנועה הפרה-רפאליטית של ימינו. בזמנים אחרים היא מקדימה לחלוטין את זמנה, ויוצרת במאה אחת יצירות שיובנו, יוערכו וייסבו הנאה רק במאה אחרת. בשום מקרה אין היא משכפלת את תקופתה. ההשלכה מאמנות של תקופה על התקופה עצמה היא הטעות הגדולה שעושים כל ההיסטוריונים.

הדוקטרינה השניה היא זו. כל האמנות הגרועה נובעת מהשיבה לחיים ולטבע, והסגידה להם כאידיאלים. החיים והטבע משמשים לעתים חומר גלם עבור האמנות, אך לפני שהיא תוכל לעשות בהם שימוש יש לתרגם אותם למוסכמות אמנותיות. ברגע שהאמנות מוותרת על האמצעים הדימיוניים שלה היא מוותרת על הכל. כשיטה – הריאליזם הוא כישלון גמור, ושני הדברים מהם צריך כל אמן להישמר הם מודרניות הצורה ומודרניות התוכן. עבורנו, החיים במאה התשע-עשרה, כל מאה היא חומר מתאים לאמנות מלבד המאה שלנו. הדברים היפים היחידים הם אלה שאינם נוגעים לנו. אם לצטט בהנאה את עצמי, בדיוק משום שהֵקוּבָּה אינה מעניינת אותנו כהוא זה, מצוקותיה הם חומר משובח לטרגדיה. מלבד זה, רק מה שבן-זמננו יכול להפוך למיושן. מיסייה זולא עמל כדי לתת לנו את דמותה של האימפריה השנייה. למי אכפת עכשיו מהאימפריה השנייה? אבד עליה הכלח. החיים עוברים מהר יותר מהריאליזם, אבל הרומנטיציזם תמיד מקדים את החיים.

הדוקרטרינה השלישית קובעת שהחיים מחקים את האמנות הרבה יותר משהאמנות מחקה את החיים. זה נובע לא רק מהאינסטינקט החיקויי של החיים, אלא גם מהעובדה שמטרתם המודעת של החיים היא למצוא ביטוי, וכי האמנות מציעה צורות יפות רבות בהן הם יכולים לממש את האנרגיה הזו. זו תיאוריה שמעולם לא הוצגה קודם לכן, אך היא נושאת פירות, ושופכת אור חדש על ההיסטוריה של האמנות.

תולדה ישירה היא שהטבע אף הוא מחקה את האמנות. הרשמים היחידים המתקבלים ממנו הם אלה שכבר קיבלנו דרך השירה, או בציורים. זהו סוד קסמו של הטבע, וגם ההסבר לחולשתו.

התגלית האחרונה היא שהשקר, אמירת אי-אמיתות יפות, היא מטרתה האמיתית של האמנות. אך על זה דיברתי די. עתה נצא למרפסת, שם 'משתפל הטווס הלבנבן כמו רוח רפאים', בזמן שכוכב הצפון 'שוטף את שמי הערביים בכסף'. בשעת הדמדומים הטבע הופך למראה מהורהר להפליא, ואין הוא נעדר חן, אפילו אם תכליתו היחידה הוא לאייר את ציטוטיהם של המשוררים. קדימה! דיברנו מספיק.


אוסקר וויילד (1854-1900)

אוסקר וויילד היה סופר, מחזאי ומשורר אירי שחי בלונדון ומת בטרם עת בפריז. מחזותיו המצליחים ביותר – "חשיבותה של רצינות", "בעל אידיאלי" ואחרים – קנו לו פרסום והערצה. הרומן היחיד שכתב, "תמונתו של דוריאן גריי" ושערוריותיו שפורסמו תכופות בעיתונים הפכו אותו לידוע לשמצה. שנינותו קנתה לו תהילת עולם. בסדרה של שלושה משפטים, מאחוריהם עמד אביו של מאהבו הצעיר, לורד אלפרד דאגלאס, הוא הואשם במעשים מגונים ונשפט לשנתיים בכלא. במאסר הוא חיבר את יצירותיו האחרונות, ביניהן "De Profundis" (ממעמקים), כתב אישום כלפי מאהבו לשעבר. עם שחרורו עבר לצרפת ולא שב לכתיבה. עקב פציעה באוזנו בזמן שהיה בכלא הוא סבל מדלקת קרום המוח, שהייתה הגורם למותו המוקדם. הוא נקבר תחילה מחוץ לפריז, ו-9 שנים לאחר מותו חבריו ומעריציו העבירו את גופתו למקום משכבה הסופי בבית הקברות Père Lachaise במרכז העיר, לצד רבים ממושאי ביקורתו בדיאלוג זה.
הדמויות בדיאלוג, ויויאן וסיריל, קרויות על שם שני בניו.

No Comments Yet

Comments are closed

Powered by keepvid themefull earn money