פירנדלו על הריאליזם

המחזאי האיטלקי, חתן פרס הנובל לואיג'י פירנדלו היה גם תיאורטיקן של תיאטרון וספרות. בספרו L'umorismo הוא שוטח את עיקרי המאניפסט האמנותי שלו. תרגם מאיטלקית: בועז טרינקר


הריאליסטים מגבילים את האמנות לחיקוי טהור ופשוט של הטבע. הם אינם מתיימרים לומר דבר; הם מעוניינים רק לייצג מה הוא הטבע. לפיכך יצירת המופת המופתית ביותר תהיה הדמות המשתקפת במראה. אך מדוע לחזור בקול אנושי וחלוש על שהטבע מכריז בקולו הרועם? כלום ניתן להצליח לקחת מהשמש את חֹמה, את הדינמיות הבלתי-פוסקת של כל היבטיה? חיקוי הטבע הינו בלתי אפשרי. כן, עלינו לחקור אותו ולהתבונן בו, לראות בו את המורה הגדול והכדאי ביותר. האמנות היא בעצמה טבע, אך סוללת את נתיביה שלה בנפש האדם. מדימיון זה נובעת אהבתו של האמן לטבע: הוא מזהה בו את עצמו, ובבואו במגע עימו הוא נעשה מודע לכשרונו שלו.

בניגוד לריאליסטים הנחושים לא לומר דבר, ישנם אלה שרוצים לומר יותר מדי: פילוסופים, מטיפים, כהני האידאה. לפני שהם יוצרים תמונה, פואמה, מלודרמה, הם כותבים את הפרשנות עליה. מכשהסתיימה העבודה ניצב מולנו ספינקס, חידה. יצירות מוסיקליות כלשהן המכונות ווגנריות, דרמות מסוימות, נובלות מסויימות או אוספים כלשהם של שירה מהאסכולה הסימובליסטית-לכאורה, ציורים מסוימים ללא כל פרספקטיבה, ללא צבע, בקווי-מתאר צחיחים, מספקים לנו למרבה הצער דוגמאות לכך. לאמנות אין כל קשר לסימובילזם הפדנטי, המעורפל והיומרני הזה.

האמנות אינה נובעת מרעיון מופשט. אך האם פירוש הדבר שאין למחשבה כל קשר לאמנות? כך הדבר לדבריהם של האסתטיקנים הטוענים שאל לאמן לעסוק בשום צורה במשמעות משום שהצורה הינה הכל. מה זה משנה מה מבטא האמן, אם הביטוי עצמו עשיר וחזק, הקולות, הקווים, הצבעים שובים את החושים ומפתיעים את הדמיון בשגיון משחקם ההרמוני? האסתטיקנים מבדילים עצמם מהסיבוליסטים ומהנטורליסטים; הם חפצים בייצוג קר של יופי בלתי-משתנה, קישוט לשם עצמו, לשם התענוג שבביצועו. הם מבדילים את הצורה מהאידאה ומייחסים חשיבות רק לראשון מבין השניים, מבלי להבין שההפרדה בין שני המושגים – צורה ואידאה – פירושה לדכא את האמנות, אשר במהותה הינה מיזוג בין השניים. למחשבה אין כל ערך באמנות עד שהיא מקבלת רגש, עד אשר, כשהיא מושלת לחלוטין בנפש, היא הופכת למאווה חזק מספיק על מנת לעורר את הדימויים המסוגלים להעניק לה ביטוי חי. האמנות, בקיצור, הינה חיים, לא תהליך מחשבתי. כיום, כל מייסדי המערכת דנים את האמן להגג במקום לחיות.

הריאלסיטים הופכים אותו לבעל מלאכה, האידיאליסטים לפילוסוף, האסתטים והתומכים באמנות לשם אמנות לסוג של ז'ונגלר שעליו לבדר את שכנו במילים, קולות, קווים, ובצבעים במשחק-גומלין משונה, כמו כל אותם כיפות זכוכית קטנות וצבעוניות. בכל אחד מהמקרים אנו מקבלים החלפה של הטבע במחשבה. במקום לאפשר ליצירה להבשיל באופן ספונטני בנשמה, הם מרכיבים אותה באופן חיצוני על ידי חיבור מרכיבים שונים שאת הקשר ביניהם הם מסוגלים לחקור. במקום להתמסר לתנועה החופשית של החיים, הם אוספים, הם מרכיבים, הם משלבים באופן מודע בין ענפים מתים על מנת ליצור גוף חי. האמנות היא האידאה החיה, האידאה אשר בהופכה למרכזם של החיים הפנימיים, יוצרת את גוף הדימויים בו היא מלבישה את עצמה. האידאה הינה כלום בלי הצורה, אך מה היא הצורה בלי האידאה, אם האידאה היא זו שיוצרת אותה? אם כך, אין נוסחאות עבור האמנות. מי שמנסה ליצור יופי על פי נוסחא מוליך עצמו שולל. היופי יכול להיווצר מכל דבר מלבד מחשבה קרה ומתוכננת. משום שמעל לכל על האמן להתרגש, מתוך התרגשותו שלו תיוולד יצירת האמנות.

No Comments Yet

Comments are closed

Powered by keepvid themefull earn money